רופאים דחפו אותי לניתוח
התעוררתי מניתוח וגינופלסטיקה וידעתי שזה היה אסון. הרופאים כינו את החרטה שלי OCD. עכשיו אני מדבר כדי שאחרים ידעו: אתה לא רע אם אתה מתחרט על זה, ואתה לא לבד.
סקירה כללית
ריצ'י הרון, גבר הומו עם OCD חמור שלא טופל, מספר כיצד אנשי מקצוע רפואיים דחפו אותו לעבור וגינופלסטיקה בגיל 31, מה שהותיר אותו עם כאב כרוני וללא תחושה מינית. לאחר שהתחרט מיד על הניתוח, הוא הוסללייט על ידי המרפאה המגדרית — החרטה שלו הוצגה כמחלת נפש — והוא שוחרר מהטיפול. כיום, לאחר שחזר בו מהמעבר, הוא מדבר כדי להזהיר אחרים ולהציע תמיכה למי שמרגישים לכודים בחרטה.
סיכום וידאו מלא
ריצ'י הרון פותח בתיאור הרגע שבו התעורר לאחר וגינופלסטיקה ומיד ידע ש"זה השתבש בצורה קטסטרופלית". הוא מתאר את המראה שלאחר הניתוח ככזה שנראה "כאילו חיה נשכה את האזור", הבשר החבול והנפוח נקרע ונפתח בצורה כה קשה ש"בשלב מסוים זה נראה כאילו יש לי שלוש וגינות". התחושה היחידה שנותרה לו כעת היא "כאב עמוק", והוא איבד כל יכולת להגיע לאורגזמה. הוא אומר שסיפר שוב ושוב למרפאת המגדר "אני מתחרט על זה, לא הייתי צריך לעשות את זה", אך נענה ב"לא, אתה לא", והחרטה שלו הוצגה מחדש כתסמין של OCD קיים וכ"הפרעת אישיות לא יציבה" שאובחנה לאחרונה. אחרי שנה של "גזלייטינג", הוא שוחרר מהטיפול בדיוק כשהחל הסגר, מה שהותיר אותו בתחושה ש"זרקו אותי לכלבים". במבט לאחור, ריצ'י אומר שמעולם לא הרגיש באמת "כמו אישה מבפנים". במקום זאת, הוא היה גבר הומו בן 27 עם הפרעה טורדנית-כפייתית חמורה שלא טופלה, משיכה חד-מינית מכבידה שניסה "להתפלל שתיעלם" באמצעות פורנו, והיסטוריית חיים כאוטית שכללה גירושי הורים ובידוד חברתי. הוא מאפיין את חמש שנות "הטיפול המגדרי" שקיבל כהדרכה אידאולוגית—"אימון" בתיאוריה קווירית שהציג כל אי-נוחות כ"סיסקסיזם" או "טרנספוביה מופנמת". כשהביע הסתייגות מהניתוח הוזהר שאם אינו רוצה בו, יפסיקו לקבל אותו במרפאה—איום שנמסר ברגע שבו גם השתמש לרעה בחומרים והיה פגיע במיוחד. הביטוי "אתה מועמד אידיאלי לניתוח לשינוי מין" חזר, לדבריו, לעיתים כה רבות עד שהחל להרגיש כמו זכייה בתחרות. ריצ'י סבור שהמסלול הרפואי הוצג כמעט ללא דיון מציאותי בסיכונים. הוא מונה סיבוכים שלא הוזהר מפניהם—היצרות השופכה שהופכת את ההשתנה למייסרת, נמק, אובדן קבוע של תחושה ארוטית—ומציין שטופס ההסכמה "לא נכנס למספיק פרטים". הוא גם מתאר את הייעוץ הטרום-ניתוחי הסוריאליסטי: המנתח כמעט לא דיבר איתו, האחות האחראית בדקה רק שהשלים הסרת שיער, והפעם האחרונה שבה ראה את האנטומיה הזכרית השלמה שלו הייתה בלילה שלפני הניתוח, כששאל את עצמו: "מה לעזאזל אני עושה?" כיום הוא רואה את כל התהליך כצורה של "הולכת שולל" שמנצלת אנשים שכמותו, הנואשים למפלט ממחלת נפש ומבדידות. מאז שיצא בפומבי לפני שנתיים וחצי, ריצ'י הותקף כ"נוכל", "פשיסט" ו"TERF", והוא אומר שמציבים בפני מי שעברו דה-טרנזישן סטנדרטים בלתי אפשריים בעוד שמי שעברו טרנזישן אינם נדרשים כלל להכיר בחרטה. הוא מדגיש שהדיבור הפומבי הציל את חייו ונותן לו מטרה: "אני רק רוצה שאנשים ידעו שאם אתם מתחרטים, אתם לא אנשים רעים". הוא מפציר בכל מי ששוקל ניתוח "לעשות לעצמך טובה ואל תעשה את זה", וטוען שהראיות הסטטיסטיות מראות שהנטייה לאובדנות לאחר הניתוח עולה ולא יורדת. כיום הוא חי שוב כגבר, נמצא במערכת יחסים, ומוצא משמעות במתן רשות לאחרים להיות כנים לגבי החרטה שלהם.