רופאים דחפו אותי לניתוח
התעוררתי מניתוח וגינופלסטיקה וידעתי שזה היה אסון. הרופאים כינו את החרטה שלי OCD. עכשיו אני מדבר כדי שאחרים ידעו: אתה לא רע אם אתה מתחרט על זה, ואתה לא לבד.
סקירה כללית
ריצ'י הרון, גבר הומו עם הפרעה טורדנית-כפייתית חמורה ולא מטופלת, מספר כיצד אנשי מקצוע רפואיים דחפו אותו לניתוח ניאו-וגינה בגיל 31, והותירו אותו עם כאב כרוני וללא תחושה מינית. לאחר שהתחרט על הניתוח באופן מיידי, עבר גזלייטינג במרפאת המגדר—חרטתו בוטלה כ'בעיה נפשית'—ושוחרר. כעת, לאחר שחזר לחיות כגבר, הוא מדבר בפומבי כדי להזהיר אחרים ולהציע תמיכה לאלו החשים לכודים על ידי חרטה.
סיכום וידאו מלא
ריצ'י הרון מתחיל בתיאור הרגע שבו התעורר מניתוח ניאו-וגינה ומיד ידע ש'זה השתבש בצורה קטסטרופלית'. הוא מתאר את המראה שלאחר הניתוח כ'נראה כאילו חיה נשכה את האזור', הבשר החבול והנפוח נפער כל כך עד ש'נראה כאילו היו לי שלוש וגינות בשלב מסוים'. התחושה היחידה שיש לו כעת היא 'כאב עמוק', והוא איבד לחלוטין את היכולת להגיע לאורגזמה. הוא אומר שחזר ואמר למרפאת המגדר 'אני מתחרט על זה, לא הייתי צריך לעשות את זה', רק כדי שיאמרו לו 'לא, אתה לא מתחרט', ולהציג את חרטתו כתסמין של הפרעה טורדנית-כפייתית קיימת והפרעת אישיות לא יציבה שאובחנה לאחרונה. לאחר שנה של 'גזלייטינג', הוא שוחרר בדיוק כשהתחיל הסגר, מה שהשאיר אותו מרגיש 'הושלך לרחוב'. במבט לאחור, ריצ'י אומר שהוא מעולם לא הרגיש באמת 'אישה מבפנים'. במקום זאת, הוא היה גבר הומו בן 27 עם הפרעה טורדנית-כפייתית חמורה ולא מטופלת, משיכה חד-מינית מצמיתה שניסה 'להתפלל עליה' באמצעות פורנו, והיסטוריית חיים כאוטית שכללה גירושין של הורים ובידוד חברתי. הוא מאפיין את חמש השנים של 'טיפול מגדרי' שקיבל כאימון אידיאולוגי—'אילוף' בתיאוריה קווירית שביטלה כל אי-נוחות כ'סיסקסיזם' או 'טרנספוביה מופנמת'. כאשר הבהיר את חששותיו לגבי הניתוח, הוא הוזהר שאם לא ירצה בו, יסולק מהמרפאה, איום שהושבע ברגע שבו גם השתמש לרעה בחומרים והיה פגיע במיוחד. הביטוי 'אתה מועמד אידיאלי לניתוח לשינוי מגדר' חזר על עצמו כל כך הרבה, הוא אומר, עד שהתחיל להרגיש כמו זכייה בתחרות. ריצ'י מאמין שהדרך הרפואית הוצגה כמעט ללא דיון מציאותי בסיכונים. הוא מונה סיבוכים שמעולם לא הוזהר מפניהם—היצרות שופכה שהופכת מתן שתן למכאיב, נמק, אובדן קבוע של תחושה ארוטית—וציין שטופס ההסכמה 'לא נכנס לפרטים מספיק'. הוא מתאר גם את הייעוץ הסוריאליסטי שלפני הניתוח: המנתח בקושי דיבר איתו, האחות הראשית בדקה רק שהשלים את הסרת השיער, והפעם האחרונה שראה את האנטומיה הגברית השלמה שלו הייתה בלילה שלפני הניתוח כששאל את עצמו, 'מה לעזאזל אני עושה?'. היום הוא רואה את כל התהליך כסוג של 'הולכת שולל' שמנצלת אנשים שכמוהו, נואשים לברוח ממחלה נפשית ובידוד. מאז שחשף את סיפורו בפומבי לפני שנתיים וחצי, ריצ'י הותקף כ'נוכל', 'פאשיסט' ו'TERF', ואומר שמתחרטים מוחזקים לסטנדרטים בלתי אפשריים בעוד שעוברי מעבר לא נדרשים להכיר בחרטה כלל. הוא מדגיש שהדיבור הציל את חייו ונותן לו מטרה: 'אני רק רוצה שאנשים ידעו שאם אתה מתחרט, אתה לא אדם רע'. הוא מפציר בכל מי שייחשב ניתוח 'עשה לעצמך טובה ואל תעשה את זה', וטוען שהעדויות הסטטיסטיות מראות שהאובדנות לאחר הניתוח עולה ולא יורדת. היום הוא חי שוב כגבר, נמצא במערכת יחסים, ומוצא משמעות במתן רשות לאחרים להיות כנים לגבי החרטה שלהם.