הסרתי את השדיים שלי לחינם – חיבור על דטרנס
בגיל 20 נתתי לחתוך את השדיים הבריאים שלי כדי לרפא כאב שחי בראשי, לא בחזה. הצלקות הן הוכחה יומיומית שהחלפת חלקי גוף כמו גרביים משאירה אותך מעוותת, לא מחולימה.
סקירה כללית
החיבור הגולמי של Laura Becker, באורך 40 דקות, מספר כיצד בגיל 20 שכנעה מנתח להסיר את שדיה הבריאים כדי להימלט מכאב נפשי. האופוריה המגדרית המובטחת לא הגיעה מעולם; במקומה קיבלה עיוות קבוע, דיספוריה עמוקה יותר ואבל יומיומי על רקמה שהפכה ל”פסולת רפואית”. היא מכנה את המסלול רפואה עצלה שאפשרה לחצוב שעיר לעזאזל מתוך נפש סובלת, וחיה בכל יום כשהיא מנידה בראשה מול התוצאה הבלתי הפיכה של דחיית העצמי.
סיכום וידאו מלא
החיבור המצולם של לורה בקר “הסרתי את השדיים שלי בשביל כלום” הוא וידוי בן 40 דקות שבו היא מביטה במצלמת הטלפון שלה ומנסה להסביר, בלי שריון רטורי, איך מרגישה בת 25 שטוחת חזה כי ביקשה ממנתח להסיר חלק מגופה שהייתה משוכנעת שהורג אותה. היא פותחת בהתעקשות שהסיפור אינו טרגי באופן מופשט; להיות צעירה לעולם אינו קל, להיות אישה לעולם אינו קל, “להיות בעל טבע אנושי לעולם אינו קל”. ההבדל, היא אומרת, הוא שהיא נושאת כעת פצע בחירי ובלתי הפיך שמקורו היא יכולה לנקוב בשם: “פגיעה עצמית מודעת ב-100% בשל שנאה עצמית מודעת” שצמחה מ“סערה וכאב רגשיים חמורים”. השדיים לא היו חולים; הם הפכו לשעיר לעזאזל עבור נפש שהרגישה חולה. היא משווה את השכנוע לאבחנת סרטן שנתנה לעצמה, את כריתת השד לקטיעה של איבר בריא, ואת ההקלה המובטחת לפלצבו שמעולם לא הגיע. היא נזכרת בחודשי ההתלבטות, בניירת, במכתבי המטפלים, בכסף שלא היה לה, ברגע שאמרה לרופא: “אני חושבת שכאן הסרטן”. מיד לאחר הניתוח ניסתה להרגיש “טוב יותר עכשיו”, וחזרה על המשפט כמו לחש, אך הדיספוריה שציפתה שתיעלם נשארה בדיוק במקום שתמיד חיה בו — בין האוזניים, לא מתחת לעור. במקום קתרזיס רכשה שכבה חדשה של דיסוננס קוגניטיבי: היא עדיין הייתה אובדנית, עדיין שונאת את עצמה, אך כעת גם מעוותת. החזה שהיא רואה במראה הוא, בלשונה, “לא גוף של אישה”, “לא יונק”, “פסולת רפואית שנזרקה לפח”. הצלקות אדומות, מרקמיות, זרות; הן נראות לה כ“ייצוג של מחלה, של תחלואה, של מגפה”, וכל הצצה מעוררת “פעמוני אזעקה” שהייתה מנותקת מדי מכדי לשמוע בגיל 20. בקר מצלמת את עצמה בוכה, ואז צופה בצילומים כדי לייצר את האמפתיה שלדבריה אינה יכולה לקבל מאנשים אחרים. בסרטונים הללו היא מזהה “חיה מבוהלת” וחשה רצון להגן על היצור שעל המסך; הלולאה הופכת לתחליף להשתקפות שמעולם לא קיבלה בחיים שמחוץ למסך. היא מתוודה שרוב שעות הערות שלה עוברות בזווית מעל קו החזה כדי שתוכל להעמיד פנים שהחצי התחתון של הגו שלה שלם; ברגע שהיא מורידה את המבט האשליה קורסת. להתלבש, להתקלח או פשוט להרים חולצה הופך לשחזור של אובדן. הכאב מקומי במרחב הלב — ממש במקום שבו הייתה רקמת שד — כך שאבל ופיזיולוגיה תופסים את אותם קואורדינטות. היא חוזרת על המחווה שסיכמה את תרגיל האבחון של ה-PTSD שלה: “כשאני מסתכלת על הגוף שלי אני מנידה בראשי”, קיצור של חוסר אמון, בושה וההכרה שהפוגע והקורבן הם אותו אדם. המחצית השנייה של החיבור מרחיבה את העדשה. היא ממקמת את סיפורה בתוך תסריט תרבותי: נערה בודדה, אוטיסטית, רוויה אינטרנט, שפוגשת תנועה המבטיחה גאווה, קהילה ו“חופש משטן המגדר”. היא מכנה את המסלול הרפואי “עצלן”, לא משום שהרופאים היו רשלניים במובן הטכני, אלא משום שכל המבנה האידיאולוגי אפשר לצמצם מורכבות פסיכולוגית לנרטיב יחיד: “הסרטן ממש שם — חתכו אותו”. היא מאשימה הן את “היהירות והגאווה” שלה והן את “תנועת העזרה הליברלית המוטעית” שהושיטה לה את הסכין. ובכל זאת היא מסרבת להטיל את כל האשמה החוצה: “אני לא השוטה היחידה”, היא אומרת, אך היא אחת מאלה שנותרו כעת “מנופפות באגרוף כלפי הכוחות שמעל” ובו בזמן חיות בתוך תוצאת צוויה שלה. היהירות שהיא מזהה היא האמונה שאפשר להחליף חלקי גוף “כמו זוג גרביים לעזאזל” ללא השלכות, שהאנטומיה האנושית היא לגו ולא רקמה חיה. בקר מסיימת בסוג קודר של קבלה. ההשחתה היא כעת “חלק מהמותג האישי שלי”, עיוות שעליה לשאת לכל אינטימיות עתידית, לכל ראיון עבודה, לכל מבט בהשתקפות של חלון ראווה. היא נחרצת שהנזק הוא “מזוין עד היסוד” ובכל זאת “עדיין רק גרגיר אבק” אל מול מכלול הקיום; המשפט מנחם ושומם כאחד. היא אינה מציעה קשת גאולה, אינה מציעה ניתוח להפיכת הניתוח, אינה מציעה קריאה פוליטית לנשק — רק את ההתעקשות שתמשיך להביט בעצמה, תמשיך לצלם, תמשיך להניד בראשה, כי החלופה היא להפסיק להכיר ביצור שפגעה בו.