חלק 1: למה עשיתי DEטרנזיציה – אינדוקטרינציה בבית הספר
בגיל 18 Planned Parenthood נתנו לי T כמו סוכריות, בלי אזהרות על אי-פוריות, סיכון לסרטן או נזק בלתי הפיך. חמש שנים אחר כך אני עדיין רדופה על ידי שיחות הרובוט של המרשם: ’הטסטוסטרון שלך מוכן.’
סקירה כללית
Atreuz, פעם ”הילדה הכי נערית”, מתארת כיצד בריונות בלתי פוסקת, התבגרות מוקדמת וקהילות מקוונות דחפו אותה לטרנזיציה חברתית בגיל 12 ולהתחיל טסטוסטרון ימים אחרי יום הולדתה ה-18. היא אומרת שאקלים החגיגה של הלהט״ב בתיכון שלה שימש שער, בעוד מטפלים ו-Planned Parenthood האיצו הורמונים בלי להזהיר מאי-פוריות או מנזק בלתי הפיך. הטסטוסטרון הותיר אותה שטוחה רגשית, פגועה פיזית ועדיין מקבלת שיחות אוטומטיות לחידוש מרשם, אף שמעולם לא עקבו אחריה כראוי.
סיכום וידאו מלא
בפרק הראשון של סיפורה, אטרוז מספרת כיצד עברה מ“הילדה הכי נשית” שאהבה בובות ורומנטיקה מסיפורי אגדות לילדה בת 12 שעברה מעבר חברתי, החלה להצמיד חזה, ובגיל 18 הזריקה טסטוסטרון. היא מתחקה אחר שורשי הדיספוריה שלה לא לגורם יחיד אלא למפל של חוויות מוקדמות: בריונות בלתי פוסקת עם הכניסה לגן, ההלם של התבגרות מוקדמת בגיל תשע, והאימה מהשמועות המיניות שהלכו בעקבותיה. כבר נאבקת עם OCD וחרדה חברתית, הרגישה לא מסונכרנת פיזית ורגשית עם בנות גילה שדהרו אל התבגרות מיניזית בעוד היא עדיין רצתה לשחק בבובות. ברשת גילתה פאנפיקשן הומוסקסואלי שבו בנים אהבו בנים בלי ה“תחרות” והמיניות שחששה מהן; מבוגרים בפורומי טרנס אמרו לה שאימוץ כינויי זכר יאפשר לה להפוך ל“בן הומו” ולהיות סוף סוף אהובה על מי שהיא. המסר ש“מי שלא מקבל אותך לא אוהב אותך” הכניס טריז בינה לבין אביה, שחש שהמעבר אינו אותנטי. אטרוז טוענת שבית הספר הציבורי שלה — שזכה לשבחים על האישור שהעניק ללהט״ב — שימש “שער כניסה”. מורים וחברים לכיתה שאלו בלי הפסקה “מתי אתה מתחיל T?” וחגגו את הבן הטרנס הראשון בעיר שכבר החל הורמונים. היא מאמינה שבלי הסביבה הזו הייתה שומרת על הזהות הטרנסית שלה כאישיות מקוונת בלבד. ברגע שהביעה את הרצון לעבור מעבר, המטפלת המקורית שלה הפנתה אותה מיד למומחית ללהט״ב שלדבריה הציעה הערכה מינימלית: לאחר פגישה או שתיים המטפלת קבעה פגישה ב-Planned Parenthood לשבוע שאחרי יום הולדתה ה-18, למרות רצונה המוצהר של אטרוז ללדת ילדים וספקותיה המתמשכים. במרפאה היא נזכרת שקיבלה דפים מהודקים שמנו רק השפעות קוסמטיות של טסטוסטרון; סיכוני פוריות הושמטו, וכשהיא שאלה, האחות אמרה לה לא לדאוג, שאפשר פשוט להפסיק T אם תרצה אי פעם להיכנס להיריון. איש, היא מתעקשת, לא הזהיר אותה שהתרופה ניסיונית או שעלול להיגרם נזק בלתי הפיך. התוצאות הרפואיות מהוות את שיאו הרגשי של חלק 1. אטרוז מתארת כיצד הטסטוסטרון עמעם במהירות את רגשותיה, הרג את החשק המיני שלה והשאיר אותה מרגישה “כמו זומבי”. היא התאבלה על אובדן המחזור — כואב ככל שהיה — כי הוא סימן את האפשרות לילדים בעתיד. כשהפסיקה T לזמן קצר מצב רוחה השתפר והמחזור חזר, אך לחץ חברתי ושנאה עצמית החזירו אותה לתרופה. לאחר הגדלות מינון נאמר לה שאולי פיתחה סרטן או אפילו עלולה למות כי רמות ההורמונים שלה הפכו מסוכנות, ובכל זאת הרופאים, היא אומרת, דיברו “כאילו זו אשמתי”. בדיקות מעקב הפכו כמעט בלתי אפשריות לתזמון, אך המרשמים המשיכו להגיע; רק כשפסיכיאטר חדש הביע הלם שהיא עדיין מקבלת טסטוסטרון בלי ניטור, התברר הרשלנות. אטרוז מסיימת את הקטע בחשיפה שהיא עדיין מקבלת שיחות אוטומטיות האומרות לה “המרשם שלך מוכן”, תזכורת רודפת למערכת שלדבריה הכשילה אותה כשהייתה עדיין, כלשונה, “ילדה — תינוקת בת 18”.