למה עשיתי דטרנזיציה
חוסמי התבגרות מעכבים צמיחת מוח, הורמונים מקצרים חיים, וילדים נותרים עם צלקות בלתי הפיכות וחרטה. זה לא טיפול, זה נזק רפואי בתחפושת של חמלה.
סקירה כללית
Exulansic, סטודנטית לשעבר ב-UC Berkeley שהגדירה את עצמה כטרנס, מסבירה כיצד טראומת ילדות ואידיאולוגיה מגדרית כמעט הובילו אותה לטרנזיציה רפואית, וכיצד מטפלת שאינה ממוקדת מגדר עזרה לה להימנע מנזק בלתי הפיך. כעת היא מזהירה שחוסמי התבגרות, הורמונים של המין השני וניתוחים הם ניסיוניים, נושאים סיכונים חמורים לכל החיים, ונדחפים לצעירים פגיעים, במיוחד ילדים אוטיסטים, בידי שילוב של אידיאולוגיה, תמריצים כספיים ועניינים פטישיסטיים.
סיכום וידאו מלא
Exulansic, המדטרנזישנרית המתראיינת ב-Trigonometry, מסבירה שבילתה ארבע שנים בהזדהות כטרנס בעת לימודיה ב-UC Berkeley, שם התמחתה בלימודי מגדר ונשים והייתה שקועה במה שהיא מכנה “אידיאולוגיה מגדרית”. היא מתחקה אחר אי-הנוחות הראשונית שלה עם גופה הנשי ותפקידה החברתי עד טראומת ילדות מוקדמת ותחושת ניכור, הסבר שהתגבש כשהגיעה לסביבה האידיאולוגית-מגדרית הגבוהה של הקולג'. אף שרבים מחבריה החלו מעבר רפואי, היא עצמה מעולם לא נטלה טסטוסטרון ולא עברה ניתוח; היא מייחסת זאת למטפלת שאינה “מגדרית” שעודדה אותה לדבר על התוצאות הרפואיות הסבירות במקום לדחוף אותה להורמונים. מערכת היחסים הטיפולית הזו, היא אומרת, עזרה לה להבין שצעדים רפואיים נוספים “יכניסו כל כך הרבה זוועה בלתי צפויה” לחייה. מבחינה מקצועית, Exulansic עובדת כיום כפתולוגית שפה ודיבור המתמחה בהפרעות כינוי וחבלת מוח טראומטית, ניסיון המעצב את ביקורתה על מדיניות הכינויים הנוכחית ועל מודל המעבר הרפואי. בהישענות הן על תצפית אישית והן על ידע קליני, היא טוענת שהתערבויות כמו חוסמי התבגרות והורמונים של המין השני הן “ניסיוניות במיוחד”, ונועדו ליצור מראה ותפקוד במקום שבו אינם קיימים באופן טבעי ולא לשקם בריאות. היא מפרטת כיצד תרופות כמו לופרון מפריעות לשחרור הפולסטילי של הורמונים החיוני להתפתחות המוח והעצם, ומשווה את השפעתן ל“הכנסת המוח לחדר חשוך כדי שלא יוכל לגדול”. היא מצטטת גם סיכונים ארוכי טווח — אוסטיאופורוזיס מוקדמת, נזק קרדיווסקולרי ופגיעה אפשרית בהיפותלמוס שעלולה לגרום להפרעות אכילה — וטוענת שהתוצאות הידועות הללו מוקטנות או מתעלמים מהן. Exulansic מציגה את הדיספוריה המגדרית עצמה כמחלה נפשית שמקורה במצוקה, בטראומה או במצבים נלווים כמו אוטיזם, וטוענת שהגישה הנוכחית של “אישור בלבד” שוללת מהמטופלים מגוון מלא של אפשרויות טיפוליות. היא מתארת מדטרנזישנרים שפגשה כנושאים חרטה עמוקה על שינויי קול בלתי הפיכים, צלקות כריתת שד ונזק באיברי המין, ולעיתים קרובות מדווחים שאיש לא הזהיר אותם מקביעות ההשפעות הללו. היא מייחסת את הזרמת המעבר בילדים בקצב מהיר לפאניקה מוסרית המזכירה את הפאניקה השטנית של שנות ה-80, שהונעה על ידי הדבקה ברשתות חברתיות, תמריצים כספיים ומה שהיא רואה כקבוצה קטנה אך משפיעה של פטישיסטים ש“כבשו” מוסדות רפואיים. אף שהיא מכירה בכך שיש מבוגרים המדווחים על שביעות רצון לאחר מעבר, היא מציעה שאפקטים של פלצבו, לחץ קהילתי וההשפעה הפסיכוטרופית הישירה של התרופות עשויים להסביר תוצאות אלה, ומתעקשת שיש לחקור תחילה נתיבי טיפול פחות הרסניים.