חלק 2: למה עשיתי DEטרנזיציה – בעיות בריאות
הטסטוסטרון נתן לי אבני מרה, ציסטות שחלה שמתפוצצות ופחד שלעולם לא אהרה. הרופאים קראו לזה ’תנודה הורמונלית מהירה’. בגיל 20 אני צלקתנית, קירחת ומתאבלת על התינוקות שאולי לעולם לא אחזיק. זה לא ’בריאות’, זה נזק בלתי הפיך שנמכר כחופש.
סקירה כללית
Atreuz מספרת כיצד הדטרנזיציה התחילה בחזון חי שלה בשמלת כלה, לא בחליפה, ובסיכוי לנסות להרות עם בן זוג חדש. הפסקת הטסטוסטרון הפעילה שרשרת של משברים רפואיים: ציסטות מייסרות שמפתלות שחלה בכל מחזור, כריתת כיס מרה דחופה אחרי אבנים שהמנתח האשים בתנודות הורמונליות מהירות, וחודשים של ניסיונות כושלים להרות שהותירו אותה קירחת, צלקתנית ומבוהלת שהרסה את פוריותה. צפייה בבת דוד יולדת באותו בית חולים בזמן שהיא שכבה אחרי ניתוח גיבשה את החרטה: ”למה הגוף שלהם עובד ושלי לא?”
סיכום וידאו מלא
בחלק 2 של הסדרה שלה, אטרוז מסבירה שהדטרנזישן החל ברגע בהירות קולנועי יחיד. בעת שיחת טלפון עם חבר לשעבר שבגד אך עדיין רצה להתחתן איתה, היא דמיינה לפתע את עצמה מקבלת הצעת נישואין בחוף בלבוש טוקסידו, עדיין עמוק במעבר — ואז הנגידה זאת לחזון הילדות של היותה כלה בשמלה, “כמו סינדרלה”. הצבה זו בשבריר שנייה שכנעה אותה ש“ג'יידן” הוא הצגה שעליה להפסיק. זמן קצר לאחר מכן פגשה גבר אחר שגרם לה להרגיש “נשית ושופעת מרץ”, וכשהביע רצון להביא ילדים, ראתה הזדמנות: היא עצרה את הטסטוסטרון כדי לנסות להרות, בראותה בכך את פתח המילוט שיאפשר לה להחזיר את החיים שתמיד דמיינה. ההתרגשות מהדטרנזישן הוצללה במהירות על ידי מפל של בעיות בריאות. אטרוז עקבה בקפדנות אחר ביוץ עם סטריפים של LH ותרשימי טמפרטורה, אך כל בדיקת היריון שלילית עוררה “התקפי בכי, יבבות” ופחד שהטסטוסטרון פגע לצמיתות בפוריותה. חודש אחר חודש פיתחה ציסטות שחלתיות שהתפוצצו ביום הביוץ או סמוך לו, וגרמו לכאב עז כל כך שהקרין במורד רגלה ולעיתים השאיר אותה ללא יכולת ללכת או לישון. לילה אחד התעוררה צורחת, משוכנעת שהיא גוססת; ביקור בחדר מיון חשף אבנים בכיס המרה כה נרחבות שנדרש ניתוח חירום להסרת כיס המרה כולו. המנתח אמר לה במפורש שתנודה הורמונלית מהירה מהטסטוסטרון היא כנראה האשמה, פסק דין שמשפחתה קיבלה ללא היסוס. אטרוז שוהה על המחיר הרגשי של הסיבוכים הללו. כשהיא שוכבת במיטת בית החולים בעוד בת דודה ילדה שתי קומות מעליה, שאלה “למה הגוף שלהן עובד ושלי לא?” היא מתארת הרגשה של זיוף בקרב בנות דודותיה, כאילו איבדה את הזכות לנשיות בעצם המעבר, ובו בזמן מתאבלת על טקסי המעבר — נשף סיום, שיער ארוך, איפור — שהחמיצה. הצלקות הפיזיות משני ניתוחים מצטרפות לפסיכולוגיות: שיער שנשאר דליל למרות הארכות, רגישות מתמשכת ליד השחלות, והפחד המתמשך שחלום האימהות שלה עלול להיות מחוץ להישג יד. היא מסיימת בהכרה שאף שהיא עדיין מקווה ללדת את המשפחה שדמיינה פעם, היא נושאת את משקל החרטה בכל פעם שהיא רואה נשים בריאות בגילה ש“פשוט חיו את חייהן כרגיל”.