Michelle Alleva: הדרך הארוכה הביתה – מסע דטרנס
Michelle Alleva: אוטיסטית, טראומטית, בת 21. מרפאות נתנו לה טסטוסטרון, כריתת שדיים, כריתת רחם, ואף פעם לא שאלו למה היא סובלת. עשור אחר כך היא דטרנס ומקישה על פעמון האזעקה: מודל האישור יוצר נפגעים.
סקירה כללית
Michelle Alleva, אישה אוטיסטית עם ADHD, החלה טרנזיציה רפואית בגיל 21 אחרי חיים שלמים של תחושת ”שונות”. בלי חקירה של הנוירו-שונות שלה, הטראומה או תכונות אישיות גבוליות מתפתחות, היא הועברה במסלול מהיר לטסטוסטרון, עברה כריתת שדיים כפולה ואחר כך כריתת רחם. חמש שנים בלי הורמונים והתבוננות עצמית עמוקה הובילו אותה לעשות דטרנזיציה ב-2021; כעת היא מזהירה שמודל האישור בלבד נכשל מול מטופלים פגיעים וצופה גל קרוב של אנשים שיעשו דטרנזיציה.
סיכום וידאו מלא
סיפורה של מישל אלבה מתחיל ב-2010, כשבגיל 21 נתקלה לראשונה ברעיון שאי-הנוחות שלה לכל החיים מנשיות אולי פירושה שהיא “טרנס”. כשגדלה אוטיסטית ו-ADHD ללא אבחנה, תמיד הרגישה “שונה”, מוטרדת בבריונות על כך שהיא לא תואמת מגדר וכבולה תחת הדרישות החושיות והחברתיות של ילדוּת נשית. איש — ובוודאי לא מישל עצמה — לא קישר את מצוקתה לנוירו-שונות. במקום זאת, פוסט בלוח הודעות ברשת ששאל, “האם אי פעם הטלת ספק במגדר שלך?” הציע נרטיב חדש ומוכן: אולי היא “ג'נדרקווירית”, ואז FTM (נקבה-לזכר) טרנסג'נדרית. תוך שנה אימצה שם גברי, הצטרפה לקבוצת תמיכה בטורונטו בהנהגת מטפלים מזוהי-טרנס, וקיבלה אחת מההפניות הראשונות ל“הסכמה מדעת” לטסטוסטרון שעקפו את מסלול שמירת הסף הפסיכיאטרי הארוך יותר של העיר. המעבר הרפואי התפתח במהירות: טסטוסטרון החל באוקטובר 2010, כריתת שד כפולה בעקבותיו בינואר 2012, וכריתת רחם חלקית הושלמה ב-2018. ובכל זאת מישל מטילה כעת ספק אם אי פעם נתנה הסכמה מדעת. היא מצביעה על כך שאף קלינאי לא חקר את האוטיזם, ה-ADHD, ההיסטוריה של טראומה מינית או הנדירות הרגשית שתזכה אותה מאוחר יותר באבחנה של הפרעת אישיות גבולית. חוברת “40 השאלות” שקיבלה לפני המעבר, היא נזכרת, שאלה רק שאלות מובילות המאשרות זהות (“מה אתה לא אוהב בלהיות נקבה?”) ולא שאלות קשות כמו, “האם אתה מוכן לאפשרות שהעולם עדיין יקרא אותך כנקבה?” היא מאמינה שמודל האישור בלבד אפשר לה לפרש בנוניות נורמלית של גיל ההתבגרות, סלידות חושיות מחזיות ותחרה, וגועל גוף לאחר מערכת יחסים פוגענית כהוכחה שהיא “באמת גבר”. חמש שנים לפני שעשתה דטרנזישן רשמי, מישל הפסיקה בשקט טסטוסטרון כי כבר לא יכלה לסבול את הזריקות, האקנה והקהות הרגשית. כשחיה כ“בחור טרנס” שאינו עובר, נשארה פעילה במעגלי צדק חברתי מבוססי טאמבלר שבהם מעמד זהות שימש גם מטבע חברתי; גברים טרנס סטרייטים לבנים, היא מציינת, עדיין נפסלו כ“בעלי פריבילגיות”. נקודת המפנה הגיעה כשקבוצת הסנגור לנכים שכתבה עבורה “בוטלה” בשל השימוש במילה “אספרגר”. בחוותה את אותה דה-הומניזציה בשחור-לבן שהעניקה פעם בעצמה, החלה לראות את ההקבלה בין תרבות הביטול לבריונות ששרדה בילדותה. צפייה בשותפה שלה לדירה — גם היא מדטרנזישנרית עם BPD — יוצאת מ“הערפל” של הזדהות טרנסית סדקה עוד את שכנועה. ב-2021 הודתה לבסוף בפני עצמה שהניסיון בן העשור לברוח מנשיות היה, בלשונה, “עוד סוג של אסקפיזם”, והחלה לכתוב בפומבי תחת הכינוי “Some Nuance Please”. כיום מישל חיה ללא הורמונים של המין השני, נוגדי דיכאון וגראס, ומדווחת על חזרת הטווח הרגשי, הבכי ותחושה פנימית ש“האישיות שלפני T חזרה למושב הנהג”. היא מקבלת שזרים עדיין יקראו לה לפעמים כזכר, אך רווחתה אינה תלויה עוד בשליטה בתפיסתם. ב-Substack שלה היא טוענת שמספרים הולכים וגדלים של מדטרנזישנרים הם בלתי נמנעים וקוראת לקלינאים להחליף שמירת סף קוסמטית (“האם לבשת שמלה לפגישה?”) בטיפול חקרני ששואל, “מאיפה הדיספוריה באה?” היא מציגה את סיפורה לא כסיפור אזהרה על רפואה טרנסג'נדרית אלא כמקרה בוחן בשאלה כיצד אוטיזם שלא נבדק, טראומה, תכונות הפרעת אישיות ואידיאולוגיית צדק חברתי יכולים להתכנס ולגרום למעבר רפואי להרגיש כצורת ההקלה היחידה שאפשר לדמיין — עד שזה כבר לא כך.