Corinna Cohn: שטח הפקר פוסט-טרנסי
בגיל 19 הבטיחו לי ’גוף נשי נורמלי’. 30 שנות אסטרוגן ווגינופלסטיקה אחר כך, אני גבר שהונשה רפואית, בלי הנאה מינית, עם כאב יומיומי ותלות הורמונלית לכל החיים. אי אפשר באמת לשנות מין, ואי אפשר לבטל את זה.
סקירה כללית
Corinna Cohn, בן 47, מספר על 30 שנות אסטרוגן ווגינופלסטיקה בגיל 19, וחי כעת במה שהוא מכנה ”שטח הפקר פוסט-טרנסי”: גבר שהונשה רפואית ומתמודד עם תלות הורמונלית לכל החיים, אובדן הנאה מינית, כאב הרחבה יומיומי ושינויי גוף בלתי הפיכים. הוא דוחה את התווית ”מי שעשה דטרנזיציה” כמטעה, קורא לתקני הסכמה מדעת קפדניים, ומזהיר שחרטה היא אמיתית ובלתי הפיכה.
סיכום וידאו מלא
קורינה כהן, מנחה משותף בפודקאסט “heterodorks” ומחבר מאמר הדעה ב-Washington Post מ-2022 “מה הייתי רוצה לדעת כשהייתי בן 19 ועברתי ניתוח לשינוי מין”, מספר למנחה סטפני וין שלאחר כמעט שלושה עשורים על אסטרוגן ולאחר שעבר ואגינופלסטיקה בגיל 19, הוא חי כעת במה שהוא מכנה “ארץ ללא אדם פוסט-טרנסית”. כיום בן 47, כהן מתאר את עצמו כ“זכר שעבר הנשה רפואית”, ומדגיש ש“אי אפשר באמת לשנות מין”. הוא מסביר ש-30 שנות אסטרוגן חיצוני שינו את גופו לצמיתות; מעבר לטסטוסטרון רק יוסיף צמיחת שיער בדפוס גברי בלי להפוך את התפתחות השדיים או תכונות נשיות אחרות, ויותיר אותו פיזית “אדם שונה מרוב הגברים”. מכיוון שאשכיו הוסרו, עליו להישאר על צורה כלשהי של טיפול הורמונלי חלופי לכל החיים, כך שהקריאה הפופולרית “פשוט תעשה דטרנזישן” היא, בלשונו, “מרגיזה” ובלתי מושכלת ביולוגית. כהן כן לגבי המחירים הפיזיים והמיניים: מין עם בן זוג כבר אינו מהנה, אוננות מניבה רק “נשיפה של התעטשות של תחושה”, והוא חי עם סיבוכים רפואיים מתמשכים ש“לא היה חותם עליהם לעולם”. הוא מערער על הנרטיב שנאו-נרתיקים שקולים מבחינה תפקודית, וציין את הצורך בהרחבה יומית כואבת ובגמישות נמוכה בהרבה מרקמת נרתיק טבעית, ודוחה את הטענות שגינקולוגים אינם יכולים להבחין בהבדל כ“ערימת שטויות”. בסקירת השפה המשמשת לאנשים כמוהו, הוא מוצא ש“דטרנזישנר” שימושי כקיצור אך מטעה כי כל כך הרבה הוא בלתי הפיך; הוא מעדיף “ניצול רפואה מגדרית”, ומדגיש שיש מי שלא שורדים — ומצטט שיעורי התאבדות גבוהים וסיבוכי ניתוח קטלניים. כשנשאל כיצד תעשיית אישור המגדר הפכה ל“מכונה של מיליארדי דולרים”, כהן טוען שאנשי טרנס עצמם משמשים כמשווקיה היעילים ביותר: “אנחנו מתרברבים בהליכים… ודוחפים זה את זה לעשות עוד עבודות”, בעוד כל ביטוי של חרטה מוצג כאיום על גישת הקהילה לטיפול. הוא נזכר באמונת נעוריו שניתוח יעניק לו “גוף נורמלי” ושילוב חברתי חלק כאישה, ציפייה שהוא מכנה כעת “לא מדויקת לחלוטין”. אף שזרים היו משוכנעים לעיתים קרובות, הוא מעולם לא שכנע את עצמו: “יש הרבה כמיהה והרבה כאב בתוך אפילו אנשים שאומרים שהם מאושרים יותר שעברו מעבר”. לכן הוא דוחה את הרעיון של “טרנס אמיתי”, ומייחס מצוקה מגדרית יותר לחוסר סובלנות תרבותי להתנהגות לא-טיפוסית למין מאשר לגורל תוך-רחמי. למרות האכזבה, כהן אומר שמצא משמעות בהנאות קטנות וגופניות — קפה בוקר, אור סתיו, היכולת הפשוטה לרוץ על מגרש טניס — וקורא לאחרים “לנצל את נפלאות היקום” מבלי לקשור זהות לתוויות מגדר. הוא דוגל בגישה של מבוגרים להליכים הקשורים למעבר רק תחת תקני הסכמה מדעת קפדניים, גילוי מלא של סיכונים (רפואיים וחברתיים), וסיום מימון משלם המסים בהיעדר ראיות חזקות לטווח ארוך. עד שיהיו אמצעי הגנה כאלה, הוא רואה במערכת הנוכחית כושלת כלפי ילדים ומבוגרים כאחד, ומשאירה אנשים כמוהו לנווט תוצאות לכל החיים שאין ניתוח נוסף שיכול לבטל.