תיקון עוולות: אמא לסבית ’טרנס’ לשעבר Jessi Harris על הישרדות, משפחה וסליחה
30 שנות טסטוסטרון נתנו ללסבית הזו כריתת רחם והתקפי לב, הכול כדי לברוח משנאת הומואים. פסק הדין של בתה: ’לקחת ממני את אמא שלי.’ טרנזיציה רפואית היא לא שחרור; היא נזק לכל החיים.
סקירה כללית
Jessie Harris, לסבית בת 69, בילתה 30 שנה בהצגה כגבר טרנס אחרי שברחה מאפליה אנטי-לסבית בשנות ה-80 שעלתה לה בעבודות, בדיור וכמעט בילדה. טסטוסטרון לטווח ארוך הותיר אותה עם ניוון נרתיקי, כריתת רחם והתקפי לב; היא אומרת שכל הזמן ”העמידה פנים”. הדטרנזיציה ב-2017 ושתים עשרה שנות טיפול חשפו את הפצעים העמוקים שבחירתה גרמה לבתה, שאמרה לה ”לקחת ממני את אמא שלי”, ולשאר משפחתה. כעת היא כותבת ספר זיכרונות, קוראת למי שעשו דטרנזיציה להתנצל בכנות ובענווה, ומזהירה שהומופוביה עדיין דוחפת לסביות צעירות לטרנזיציה רפואית.
סיכום וידאו מלא
ג'סי האריס, לסבית בת 69 מצפון-מערב האוקיינוס השקט, בילתה שלושים שנה בחיים כגבר מזוהה-טרנס לפני שעשתה דטרנזישן ב-2017. בראיון זה עם סטפני וין היא מסבירה שהמעבר שלה מעולם לא היה קשור לשכנוע פנימי שהיא זכר; אלא היה ניסיון נואש לברוח מאפליה בלתי פוסקת נגד לסביות בסוף שנות ה-70 ושנות ה-80. לאחר שיצאה מהארון ב-1976, ג'סי איבדה עבודות, פונתה מביתה ונתקלה בניסיונות רבים של אבי ילדתה, בנות זוג לשעבר ואפילו שמרטפית להוציא את בתה מחזקתה דרך שירותי הגנת הילד אך ורק משום שהייתה לסבית. צפייה בקטע של ג'רלדו ריברה ב-1985 שהציג אדם שעבר מנקבה לזכר הטמיעה את הרעיון שהצגה כגבר עשויה להציע את הביטחון והיציבות שלא יכלה למצוא כאם לסבית גלויה. ב-1987, בגיל 32, החלה טסטוסטרון תחת תקני הטיפול הישנים של הארי בנג'מין, שינתה את מסמכיה המשפטיים ועבדה כנהגת משאית תוך הצגה כגבר. התוצאות הרפואיות היו קשות. לאחר ארבע עשרה שנים על טסטוסטרון ג'סי נזקקה לכריתת רחם מלאה בשל ניוון נרתיקי ונזק אחר למערכת הרבייה; ב-2012 סבלה מהתקפי לב מרובים שהקרדיולוג שלה ייחס לשימוש ארוך טווח בטסטוסטרון. ג'סי מדגישה שמעולם לא הרגישה גבר — “העמדתי פנים” — ושכל צעד עמוק יותר במעבר הרגיש כחובה ולא כזהות. היא מתארת את התהליך כ“ממוקד בעצמי”, הסלמה דמוית התמכרות שהרחיקה אותה ממשפחתה. בתה הבכורה, שנולדה ב-1976, אמרה לה בגיל עשרים, “לקחת ממני את אמא שלי”, הערה שג'סי דחתה באותה עת אך שמאוחר יותר “היכתה בי כמו טונה של לבנים”. הדטרנזישן וקורס טיפול בן שתים עשרה שנים עזרו לה לראות כיצד בחירותיה פצעו את בתה, את ששת אחיה ואת הוריה — במיוחד את אמה, שהתקשתה לקבל שהבת שנתנה לה שם וגידלה התעקשה כעת שיקראו לה “בן”. מאז הדטרנזישן, ג'סי עבדה כדי לתקן את מערכות היחסים הללו. התנצלות מכל הלב פתחה מחדש את התקשורת עם בתה לאחר שמונה שנות שתיקה, והיא בונה כעת לאט את הקשרים עם נכדתה, שעדיין כועסת על העבר. ג'סי משווה את התהליך לתוכנית שתים עשרה צעדים: “לתקן ולהודות שפישלתי”. היא כותבת ספר זיכרונות כדי לתת למדטרנזישנרים מבוגרים את הייצוג שלא יכלה למצוא, וציינה שרוב הסיפורים ברשת מגיעים מצעירים בשנות העשרים שמעברים הקצרים שלהם שונים בחדות מניסיון שלושת העשורים שלה. בהתבוננות על גל המעברים של הנוער כיום, ג'סי מאמינה שהומופוביה מתמשכת עדיין דוחפת לסביות צעירות רבות למעבר ולא לחיבוק הנטייה המינית שלהן. עצתה למדטרנזישנרים אחרים המבקשים פיוס פשוטה: “כנות היא המדיניות הטובה ביותר… ענווה היא חשובה מאוד, במיוחד כשמנסים לתקן עם מישהו חשוב”.