אל תעשו טרנזיציה
התחלתי T בגיל 18. ארבע שנים אחר כך אני עקרה, הקול שלי הרוס, ולעולם לא אניק. התרופות הגיעו מחזירים ואף אחד לא הזהיר אותי. בבקשה, האטו ושאלו למה אתם כואבים לפני שאתם נותנים להם לחתוך.
סקירה כללית
Mikayla Silverthorn, שהחלה טסטוסטרון בגיל 18 ועשתה דטרנזיציה ארבע שנים אחר כך, מזהירה שטרנזיציה רפואית היא בלתי הפיכה, ירידת קול, אי-פוריות ואובדן היכולת להניק אינם ניתנים לביטול. היא מפרטת סיכוני סרטן שהתעלמו מהם, הורמונים שמקורם בחזירים, וההדחקה הרגשית שהזינה את החלטתה, וקוראת להעדיף טיפול על פני מהירות אל תרופות או ניתוח.
סיכום וידאו מלא
מיקאילה סילברתורן, שהחלה להזריק טסטוסטרון ביום הולדתה ה-18 ועשתה דטרנזישן כארבע שנים לאחר מכן, פותחת את הסרטון בהצהרת מטרתה: לתת לצופים את “החוכמה שהלוואי שהייתה לי כשהייתי במקומכם”. היא מדגישה שמעבר רפואי הוא בלתי הפיך — שינויי קול, אי-פוריות ושינויים ניתוחיים אינם יכולים פשוט להתבטל. בעוד השתלות שד יכולות להחליף רקמה שהוסרה, היא מציינת, “השתלות שד לא יהיו ילד”. היא מונה אובדנים קונקרטיים: האפשרות להניק, הקלות בשירה ברישום גבוה יותר, והמחזור הסדיר שהיא מתגעגעת אליו עכשיו אף שפעם גרם לה לאנמיה וכאב חמורים. מיקאילה מדגישה שהטיפול ההורמונלי שיבש את הביוץ שלה במשך ארבע שנים רצופות ומזהירה שנשים טרנס על אסטרוגן “כמעט אף פעם אינן מסוגלות להביא ילדים אחר כך”. מעבר לפוריות, היא מפרטת סיכוני בריאות שלדבריה קלינאים מקטינים: סיכוי מוגבר לסרטן שחלות, צוואר הרחם ורחם בנקבות על טסטוסטרון, והעובדה שהתרופות מקורן לעיתים קרובות בהורמוני חזירים — משהו שהיא טוענת שמעולם לא ידעה בעת שהזריקה לעצמה מדי שבוע. מיקאילה מתארת גם את המחיר הפסיכולוגי של דיכוי רגשות: “דחפתי למטה את כל הרגשות האלה שלא ידעתי איך להתמודד איתם”. היא טוענת שהחלטות מעבר רבות מונעות מרצון להשתלב בקהילה ולא מידיעה עצמית זהירה, ומזהירה ש“אם אינך מסוגל לעבד נכון את הרגשות שלך, האם אתה יכול לקבל החלטה מושכלת בנושא? אני לא חושבת”. במקום למהר להורמונים או לניתוח, מיקאילה קוראת לצופים לחקור את שורשי אי-הנוחות הגופנית דרך טיפול הממוקד בטראומה פיזית וחברתית. היא מספרת שהדיספוריה שלה נבעה בחלקה מתשומת לב גברית לא רצויה ומטראומות ילדות שהדחיקה. “רציתי שהחזה שלי יהיה שטוח כי לא אהבתי את הדרך שבה גברים הסתכלו עליי”, היא אומרת, ומוסיפה שהטסטוסטרון לבדו הקטין את שדיה מ-34D ל-34A לפני שפנתה לניתוח חזה. כעת היא מצטערת על אובדן היכולת להניק ומציגה את ההחלטה כהחלפת רצון אחד — להיראות כזכר — בכמיהה עמוקה יותר לטפח ילדים. לבסוף, מיקאילה מערערת על הנרטיב של “נולדתי בגוף הלא נכון” כ“רעיל”, וטוענת שנשים יכולות להיות סמכותיות או “חופשיות רוח” בלי להפוך לגברים, ושהשינוי בגוף אינו הופך אותו לזכר או לנקבה ביולוגיים. היא מסיימת בתחינה לצופים “לאהוב את עצמם ולאהוב את הגוף שלהם” ולבחור רק לאחר הרהור יסודי וכן, כך ש“העצמי העתידי שלכם יודה לכם” במקום להתאבל על מה שלעולם לא ניתן להחזיר.