מתמודדת עם תעשיית הזהות המגדרית | עם מריצה קמינגס
איבדתי את השדיים, את הרחם ואת 16 השנים שלי בגלל מרשם של שישה חודשים. הורמונים סינתטיים הורסים עצמות, מוחות ומשפחות — טרנזישן הוא ריפוי של פאסט פוד, לא רפואה.
סקירה כללית
מריצה קמינגס, לשעבר גבר טרנס בולט שהפכה לפעילה למען דטרנזישן, מספרת כיצד טראומת ילדות, מצבים נוירולוגיים ותסריטים מקוונים הובילו אותה לכריתת שדיים ולכריתת רחם בתוך שישה חודשים מהטיפול הראשון. כיום היא מתנגדת למה שהיא מכנה «האג'נדה הטרנסית המשופעת במימון», ומזהירה שהורמונים סינתטיים וניתוחים בלתי הפיכים משאירים נזק פיזי מתמשך ושטרנזישן הוא «ריפוי פאסט פוד» שנמנע מהעבודה הפסיכולוגית האמיתית הנדרשת.
סיכום וידאו מלא
מריצה קאמינגס, שנולדה נקבה וחיה בעבר כגבר הטרנס “מארק”, מספרת על ילדות רוויה במצוקה: דמעות בכל לילה, אמונה שהיא “ילד קטן שנלכד בגוף של ילדה”, ובסופו של דבר נישואים לגבר שנכשלו כי, כדבריה, “אפילו את עצמי לא הצלחתי לספק”. לאחר שנתקלה לראשונה במונח “FTM” בקי ווסט בסביבות 1998, חוותה את מה שהיא מכנה היום “הצעת כוח מיידית”, כשספגה נרטיבים ברשת שנראו כאילו הם כותבים את תסריט חייה כולו. בתוך שישה חודשים מתחילת הטיפול בתחילת שנות ה-2000 עברה ניתוח כפול בן שבע שעות, ניתוח חזה והסרה מלאה של הרחם, שבוצע בידי מנתחים שמעולם לא ניתחו מטופל טרנסג׳נדר. בזכות הרקע הרפואי שלה והכריזמה שלה הפכה לפעילה בולטת: היא הדריכה קלינאים, הופיעה בטלוויזיה בשפה הספרדית, ב-National Geographic, ואף סייעה להציג את ג׳אז ג׳נינגס לתקשורת, וכל אותו הזמן האמינה שהיא “מיוחדת” ושמעמדה הייחודי מאפשר לה לעזור לאחרים. כיום מריצה דוחה בתוקף את המושג “דיספוריה מגדרית” וקוראת לו “מונח זבל” המשמש לתביעת מעמד של קורבן ולהשגת התערבות רפואית. בהסתמך על שנותיה כמרפאה בעיסוק וכחוקרת אוטודידקטית, היא טוענת שהמעבר נשען על סטריאוטיפים, מצבים נוירולוגיים (אספרגר, OCD, ADHD), טראומת ילדות והרצון באישור חיצוני, ולא על שום סמן ביולוגי אובייקטיבי. היא מצטטת מחקרי תאומים, מותחת ביקורת על הרעיון של גמישות המוח וקובעת שהורמונים סינתטיים מערערים את יציבות מערכת האנדוקרינית, וגורמים לתשואות פוחתות, אובדן עצם, סרטן והידרדרות פסיכולוגית. המעבר, לדבריה, הוא “ריפוי פאסט פוד”, בריחה דרמטית אך שטחית, ואילו ריפוי אמיתי דורש עבודה פסיכולוגית ורוחנית כדי לפתור “אנרגיה תקועה” מפצעים מוקדמים כמו התעללות מינית, העדפת הורים או לבישת בגדי המין השני, שסיפקה פעם גל של דופמין. הדטרנזישן של מריצה החל לפני כארבע שנים, כשמערכת יחסים אינטימית עם אישה טרנסית אילצה אותה להתמודד עם הפחד שלה מגברים, ובהרחבה עם האותנטיות של זהותה הגברית. “קול פנימי” התחזק וקרא לה מתחזה; היא החלה להבחין בפערי התנהגות בינה לבין גברים ביולוגיים, והבינה שהאידיאולוגיה הפכה ל“וירוס שמשתלט על מארח”. היא החזירה לעצמה את השם מריצה, מכינה מסמכים משפטיים להחזרת סימון המין שלה, וכיום היא מפיקה פודקאסטים ובלוגים יומיים שמטרתם לחשוף את מה שהיא מכנה “האג׳נדה הטרנסית הממומנת היטב”, שמונעת בידי פילנתרופים טרנסים, תעשיית התרופות וקלינאים פעילים שמשתיקים התנגדות. היא מדווחת שאיבדה נותני חסות, הודרה מפלטפורמות וזוכה לאיומים בלתי פוסקים, ובכל זאת נשבעת להמשיך לדבר כי “יצטרכו להרוג אותי” כדי לעצור אותה. במבט לעתיד, מריצה רוצה מרחבים בטוחים בהובלת מטפלים עבור מדטרנזישנרים, חינוך ציבורי שמציג את המעבר כאפשרות אחת בלבד מבין רבות, ושינוי תרבותי שיאפשר לנשים גבריות ולגברים נשיים להתבטא בלי שינוי רפואי. היא משווה את הפרקטיקות הנוכחיות של מעבר בקרב ילדים ל“אאוגניקה ניאו-נאצית” וקוראת לסיים את מודל “מידה אחת מתאימה לכולם” במרפאות מגדר. בסופו של דבר היא מנסחת את שליחותה במונחים רוחניים: “נוצרנו להפליא וביופי”, והחברה חייבת להפסיק לומר לאנשים שאינם תואמים את הנורמות המגדריות שהם “נולדו לא נכון”.