ההשלכות הטרגיות של הצטרפות לכת הטרנס
“זה מה שקורה כשנותנים לאישה טסטוסטרון. זה חמש שנים… אני לא ממש רואה איך אפשר לתקן את זה… אני כבר רחוק מדי.”
סקירה כללית
קייסי מילר, כיום בת 21, החלה לקחת טסטוסטרון בגיל 16 וכעת מכנה את עצמה "רחוקה מדי מכדי לחזור", ומציגה נשירת שיער בלתי הפיכה, קול שהעמיק וקו שיער נסוג שלדבריה אי אפשר לתקן. מאט וולש מציג אותה כקורבן של "כת" טרנסית שמוכרת לבני נוער פנטזיה של גבריות אידיאלית אך מספקת רק נזק פיזי ונידוי חברתי. הוא טוען שמי שעברו דה-טרנזיציה כמו קייסי נלעגים כבוגדים בידי פעילים טרנסים, שהנרקיסיזם שלהם משאיר אחרים שותקים, ומוסיף שהתנועה לוכדת צעירים ב"הגרוע מכל העולמות האפשריים".
סיכום וידאו מלא
קייסי מילר, כיום בת 21, החלה בתהליך מעבר רפואי בגיל 16 וכעת מתארת את עצמה כ"רחוקה מדי". בקטע קצר שצילמה בעצמה היא מסבירה שלאחרונה גילחה את ראשה משום שלצפות בשיער שלה ממשיך להידלדל הוא "פחות מציק" מאשר לצפות בו נושר. היא מדגימה עד כמה קולה העמיק, ומציינת שהוא "התייצב" בגובה צליל שלא ציפתה לו מעולם, ומצביעה על קו השיער הנסוג שלה כראיה לאנדרוגניזציה בלתי הפיכה. "אני לא באמת רואה איך אפשר לתקן את זה," היא אומרת, ומוסיפה שלכן היא מרגישה שהיא מוכרחה "להישאר כפי שאני, בלי קשר למה שאני מרגישה", משום שאינה רואה דרך חזרה לגוף שהיה לה לפני המעבר. הסרטון מסתיים באזהרה בוטה: "זה מה שקורה כשנותנים לאישה טסטוסטרון. אלה חמש שנים. זה מה שקורה, בעצם." המנחה מאט וולש מציג את קייסי לא כמי ש"מתחרטת על מה שעשתה", אלא כקורבן ש"לא החליטה להחדיר לעצמה באגרסיביות אינדוקטרינציה לתוך כת". הוא מונה את המחיר הפיזי—נשירת שיער מהירה, עלייה במשקל, אקנה—וטוען שאלה רק ההשלכות שעל פני השטח של אשליה עמוקה יותר. לפי וולש, קייסי ואחרות כמותה נמכרה להן "פנטזיה" של גבריות אידיאלית, אך בסופו של דבר הן מגלמות "כמה מההיבטים הגרועים ביותר של להיות זכר" מבלי להגיע אי פעם לגבריות ממשית. הוא מכנה את התוצאה "כרטיס לגרוע מכל העולמות האפשריים", לימבו שבו הנשיות אובדת אך הגבריות המדומיינת לעולם אינה מתממשת. לאחר מכן וולש עובר להשלכות החברתיות. הפוסטים של קייסי בטוויטר, הוא אומר, "מוצפים באנשים טרנסג'נדרים שמעליבים ומלעיגים עליה באכזריות", כולל פעילים בולטים שמעודדים את עוקביהם "לקרוע את הבחורה הזאת לגזרים". הוא טוען שהפעילים הללו ממשיכים לקרוא לה "הוא", מבטלים את הדה-טרנזישן שלה כבגידה וממתגים אותה כ"בוגדת". התגובה הזו, כך טוען וולש, משאירה רבים מהדטרנזישנרים בשתיקה; הפחד מנידוי ומהתעללות מרתיע אותם מלדבר בפומבי. הוא גורס שאותם פעילים שמטיפים ל"אישוש" הם למעשה "בני האדם הכי פחות מאששים ומקבלים על פני כדור הארץ", מונעים מנרקיסיזם ומרצון להשאיר אחרים לכודים באותה אומללות.