הדטרנזישן שלי: חצי שנה אחרי
הדטרנזישן החזיר לי עבודה, מכונית ואת המשפחה שלי. שנות הטרנס השאירו אותי מרושש, מבודד ומפנטז על נשיות שמעולם לא התקיימה. טרנזישן הוא לא תמיד התשובה — לפעמים הוא הבריחה שעולה לך בכל.
סקירה כללית
שישה חודשים לאחר הדטרנזישן, מרטין ריי משווה את יומני תקופת היותו אישה טרנסית, הקודרים והחסרי מטרה, לחיים שכעת מלאים בעבודה, טיולים וקשרים משפחתיים שהתחדשו. אף שדיספוריה שיורית ופנטזיות מאופרות על נשיות עדיין צפות, הוא מוצא יותר שלווה בחיים כעצמו — גוף גברי, בלי תוויות — מאשר ברדיפה אחר אחד משני הסטריאוטיפים המגדריים.
סיכום וידאו מלא
מרטין ריי פותח את עדכון חצי השנה שלו על הדטרנזישן בדפדוף ביומנים שניהל בעת שחי כאישה טרנסית, ומתאר את הדפים כ“ספירלה כלפי מטה” שתיעדה התחלה אופטימית שהתמוטטה בהדרגה לבידוד, חוסר כיוון ותחושה של להיות לכוד בראשו שלו. הוא מנגיד את התקופה הקודרת ההיא, כשלא יכול היה לדמיין שום עתיד וחסרו לו גם כסף וגם תמיכה רגשית, עם החיים שהוא מנהל כעת: מועסק, בעל קורת גג ומסוגל לנסוע. הראיון הראשון שלו כשהוא מציג עצמו שוב כגבר, בחליפה ועם קורות חיים הנושאים את שמו הגברי, הסתיים בהצעת עבודה ו, לדבריו, בתחושה משחררת של שפוטים אותו “על מה שאני יכול” ולא “על מה שאני”. שישה חודשים אחר כך יש לו מכונית, הוא ביקר ב“אינספור מקומות” והוא צועד ברחובות רוטרדם ביציבות שפעם חשב שאינה אפשרית. מבחינה חברתית מרטין מדווח על שינוי דרמטי. אף שלעתים הוא מתגעגע ליחס העדין יותר שקיבל כשהתפס כאישה, הוא מעריך את “הקשרים העמוקים” שבנה מחדש עם חברים ומשפחה שאינם מתקשים עוד עם כינויי גוף או עם הדרך להתייחס אליו. השיחות המייגעות והמעגליות על מגדר נעלמו, ובמקומן בא מה שהוא מכנה נורמליות “טריוויאלית” אך מוערכת מאוד. ועם זאת הנוחות הזאת אינה פשוטה. חזרה לנושא הדטרנזישן עבור הסרטון הזה אילצה את מרטין להתעמת עם רגשות ש“בחר לדכא”. הוא מספר על התקפים חדשים של דיספוריה: קנאה בגופן של נשים, בריחה למשחקי וידאו שבהם הוא עדיין משחק דמויות נשיות, והאמונה העיקשת, “המשונה”, שנועד להיוולד ילדה. הרגשות הללו מתקיימים לצד ההכרה הפרגמטית שיש לו עשרות שנות סוציאליזציה גברית ו“גוף גברי ללא ספק” שיחד יוצרים קיום נוח ומוכר. מרטין מייחס את הקונפליקט שלו לחזון ילדות אידיאלי של נערוּת, חברויות תומכות ופתיחות רגשית, בניגוד לגרסה מגבילה ומבוססת בושה של גבריות שאסרה דמעות או פגיעוּת. הוא מסיק שהמעבר, עבורו, עסק פחות בלהיות אישה ויותר בבריחה מתפקיד גברי מעוות וברדיפה אחר פנטזיה מעוותת באותה מידה של נשיות. במבט לאחור הוא אומר שלא היה מבטל את המעבר, כי החוויה העניקה לו תובנות ופרספקטיבות שלא יכול היה לקבל אחרת. כיום הוא מזדהה “כעצמי”, ואינו מרגיש עוד כבול לסטריאוטיפים של אף אחד מהמגדרים; ייתכן שהוא לובש כעת בגדים גבריים באופן קונבנציונלי, אך הוא מוצא נחמה בידיעה שהיה יכול לגדל שיער או ללבוש חצאית בלי קונפליקט פנימי. הסרטון מסתיים בהרהוריו של מרטין על שאלות חברתיות רחבות יותר. הוא מדמיין עתיד שבו מראה חיצוני מנותק מקטגוריות מגדר, שבו “כל אחד מאיתנו היה סתם אדם”, חופשי לבחור צבעים, צורות והתנהגויות בלי שיפוט. תוך הכרה בכך שדיספוריה פיזית ותפקידים חברתיים נוקשים עדיין הופכים את המעבר לנחוץ עבור רבים, הוא טוען שהמטרה העליונה היא אותנטיות אישית. בהסתמך על התחדשות תחביב יצירת הסרטונים הרדום שלו כהוכחה, מרטין קובע שחיים ביושר, בכל צורה שיקבלו, הם המדד שלפיו יש לשפוט כל זהות, מעבר או דטרנזישן.