נזק בלתי הפיך בארבע עשרה | קלמנטין ברין, מתחרטת על השינוי | פרק 531
נאנסתי בגיל שש, אחר כך אמרו לי שאני בן בגיל שתים עשרה. בגיל ארבע עשרה התעוררתי ללא שדיים, בכאב עז. הייתי צריכה טיפול בטראומה, לא מנתח.
סקירה כללית
קלמנטין ברין משחזרת כיצד התעללות מינית בילדות שלא טופלה הובילה למצוקה הקשורה להתבגרות שעוברת מידור כ'דיספוריה מגדרית'. היא הושמה על עיכוב התבגרות בגיל שתים עשרה, טסטוסטרון בגיל שלוש עשרה, ועברה כריתת שדיים כפולה בגיל ארבע עשרה, תוך שהיא טוענת שהקלינאים שלה לא חקרו את עברה ונאמר להוריה שהיא בסיכון גבוה להתאבדות. לאחר שנים של הידרדרות במצב הנפשי, כולל פסיכוזיס, טיפול ממוקד טראומה עזר לה להבין שגופה אינו הבעיה, מה שהוביל אותה לחזור בה מהשינוי, להשלים עם נשיותה ולהגיש תביעה נגד הרופאים שלדבריה התעלמו מאזהרות.
סיכום וידאו מלא
קלמנטין ברין מתארת כי הייתה נתונה להתעללות מינית על ידי תלמיד מבוגר יותר שהחלה כאשר הייתה בת שש, חוויה שלא גילתה לאיש עד שנים מאוחרות יותר. עם התקרב גיל ההתבגרות, היא פיתחה חרדה קשה סביב גופה המשתנה ותחושת ניכור מבנות גילה, דברים שהיא מייחסת כעת לטראומה הלא-מטופלת ההיא. לאחר ששיתפה את מצוקתה ביועצת בית הספר, היא מספרת שהיועצת התקבעה על זהות טרנסג'נדרית, הודיעה להוריה והורתה לבית הספר להתייחס אליה כאל בן. אף שבתחילה חשה הקלה, היא אומרת שהמעבר החברתי התרחש כל כך מהר שהיה לה מעט מאוד סוכנות בהחלטה. בגיל שתים עשרה, היא נלקחה לד"ר ג'ואנה אולסון קנדי, שאיבחנה אותה עם דיספוריה מגדרית במהלך פגישה קצרה אחת והמליצה מיד על עיכוב התבגרות, בעוד המטפלת שלה, סוזן לנדון, אישרה שהיא זכרית מטבעה. קלמנטין אומרת שאף אחד מהקלינאים לא חקר את ההיסטוריה שלה או שאל על ההתעללות, ולחזור ושוב נאמר להוריה שהיא בסיכון גבוה להתאבדות ללא כל הצעה לטיפול חלופי. היא קיבלה שתל לעיכוב התבגרות בגיל שתים עשרה, טסטוסטרון בגיל שלוש עשרה, וכריתת שדיים כפולה בגיל ארבע עשרה, אשר לטענתה אושרה באופן אוטומטי למרות הערות סותרות בהפניה. היא נזכרת שהתעוררה מהניתוח עם כאב עז לאחר שנכנסה אליו במצב של קהות וניכור, ואומרת שלא הבינה את הנזק הבלתי הפיך שנגרם לגופה. במקום לפתור את מצוקתה, המעבר הרפואי העצים אותה. היא הפכה לדיכאונית, חרדתית וסובלת מנדודי שינה יותר ויותר, ועד גיל שש עשרה או שבע עשרה חוותה הזיות שמיעתיות וויזואליות והשתתפה בהתנהגויות בסיכון גבוה. היא אומרת שלמטפלים שלה, שהתמקדו במגדר, לא היו תשובות ברגע שהשינויים הגופניים לא הועילו. סביב גיל שש עשרה, היא החלה סוף סוף להתמודד עם התקיפה המינית בילדותה עם מטפלת חדשה שהשתמשה ב-DBT וטיפול ממוקד טראומה ומיעטה לדון במגדר. דרך העבודה הזו, היא הבינה כי כיוונה את השנאה העצמית שלה כלפי הנשיות עצמה וכי גופה מעולם לא היה הבעיה. כאשר התמקדה במטרות עתידיות, בתיאטרון ובאפשרות להביא ילדים, היא זיהתה שאינה יכולה לדמיין את עצמה כאב והחליטה לחזור בה מהשינוי. הפסקת הטסטוסטרון והשלמת הטיפול בטראומה פתרו את הפסיכוזיס והדיכאון שלה, כך היא מדווחת. היום, כסטודנטית בקולג', הגישה תביעה נגד הקלינאים שלה לשעבר, בדרישה לפיצויים על הוצאות רפואיות ולערעור על סטנדרט הטיפול. היא אומרת שאין לה מניע פוליטי אלא שהיא רוצה שצעירים ידעו שאי-נוחות גופנית נובעת לרוב מכאב חיצוני, לא מזהות שגויה, וכי יש לחקור טראומה לפני התערבות רפואית בלתי הפיכה.