ראיון עם אמי, עדות על תהליך "דה-טרנזישן"
חשבתי שאם אהפוך לגבר, ההתעללות תיפסק. המדיה החברתית אמרה לי שמעבר מגדרי היא הדרך היחידה לשרוד. דה-טרנזישן הייתה גמילה - זה החזיר לי את החיים.
סקירה כללית
אמליה גררו מספרת כיצד התעללות מינית בילדות, בריונות, ומיניות הגוף הנשי הובילו אותה למעבר חברתי בגיל 12 לאחר שקהילות מקוונות שכנעו אותה שהיא בן כלואה בגוף של בת. כשראתה בגבריות מקלט מפני פגיעה, היא בילתה שנים בהסתרת גופה לפני שנטשה את המעבר הרפואי כפתרון. עם תמיכה פסיכולוגית וניתוח ביקורתי של מגדר, היא עברה דה-טרנזישן בגיל 18, ומתארת זאת כגמילה מאובססיה, וכעת מזהירה מפני אידיאולוגיית מגדר והחוק הטרנסי המוצע בספרד.
סיכום וידאו מלא
אמליה גררו, הידועה כאמי, היא אישה בת 20 מאנדלוסיה וסטודנטית להיסטוריה באוניברסיטת סביליה. היא מסבירה כי הזדהתה כטרנסית ועברה מעבר חברתי בין הגילאים 12 ל-18, אז החלה בתהליך דה-טרנזישן. אמי מתחקה אחר מקור המצוקה שלה לגיל ההתבגרות המוקדם, תקופה שהושפעה מהתעללות מינית בילדות והצקות בלתי פוסקות בבית הספר שנמשכו בבית הספר היסודי, החטיבה והתיכון. היא הרגישה בודדה מאוד ולא הצליחה להשתלב בתפקידי הנשיות המצופים. תחומי העניין שלה - כדורגל, טניס, משחקי וידאו ומאנגה - נחשבו לגבריים, והיא הרגישה מנוכרת מבנות אחרות. כשהתחיל גיל ההתבגרות וגופה התפתח, היא הפכה למודעת מאוד למיניות העזה של הגוף הנשי, במיוחד ברשתות החברתיות. כדי להרגיש בטוחה מפני תוקפנות מינית נוספת, היא החלה ללבוש בגדים רחבים ומכנסי ים גבריים, והסתירה את גופה לא מטעמי נוחות אלא מתוך אימה. בגיל 12 או 13 בערך, היא נתקלה באידיאולוגיית מגדר בפלטפורמות כמו Tumblr, Tuenti, Pinterest, Twitter, Instagram ו-Facebook. הנרטיבים המקוונים שכנעו אותה שהיא ילד כלוא בגוף של ילדה, ושמעבר מגדרי הוא הדרך היחידה להיות מאושרת. היא החלה לראות בהפיכה לגבר מקום מקלט שיגן עליה מפני התעללות מינית והצקות נוספות, מתוך אמונה שאם תהיה זכר, היא כבר לא תהיה מטרה. למרות שהייתה משוכנעת שהיא צריכה לעבור מעבר, אמי אומרת שמעולם לא ביקשה שינוי גוף רפואי, ויותר ויותר דחתה זאת כפתרון. היא מציינת שככל שהתקרבה למעבר, כך סבלה יותר, בידיעה שלעולם לא תוכל לשנות את הכרומוזומים שלה או את המין הביולוגי שלה. בגיל 15 או 16 בערך, היא החלה לפסיכולוגית שלמרות שלא התמחתה בטראומת מגדר או מין, עזרה לה לבנות אוטונומיה והערכה עצמית. תמיכה זו איפשרה לה להפחית את האחיזה האובססיבית שהייתה לאידיאולוגיית המגדר עליה. אמי מתארת את הדה-טרנזישן שלה בגיל 18 כ'גמילה' מאובססיה מזיקה. לאחר מכן נתקלה בביקורות מרקסיסטיות ומבוססות מעמד על מגדר דרך ארגונים כמו Frente Obrero, שעזרו לה להבין שהסבל שלה מעוצב על ידי מבנים חברתיים וכלכליים ולא על ידי זהות אישית. היא מייחסת לקשרים בריאים מחוץ לרשת שעזרו לה להירגע ולצאת מהרהורים מתמידים על מגדר. בנוגע לחקיקה הספרדית, אמי טוענת שאנשים טרנסג'נדרים ראויים לתנאים כלכליים ותעסוקתיים מכובדים, אך היא מבקרת את החוק הטרנסי המוצע מנקודת מבט קווירית, ומתריעה שהוא מוחק נשים ונטיות מיניות, מסכן אנשים עם דיספוריה שלא רוצים לעבור מעבר, ומאיים על אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש המתנגדים לטיפול מאשר בקנסות כבדים. היא מהרהרת בדרכה האידיאולוגית מפמיניזם מיינסטרימי לפמיניזם קווירי בזמן הזדהותה כטרנסית, אחר כך לפמיניזם רדיקלי, ולבסוף לניתוח קומוניסטי דרך המיליטנטיות שלה ב-Frente Obrero.