לא הייתי מאחל לאף אחד לעבור דה-טרנזיציה
גופו של לארל מצולק לכל החיים לאחר מעבר רפואי שהוא מכנה כיום טעות—אף אחד לא הזהיר אותו שהחזרה יהיה כואבת עוד יותר.
סקירה כללית
לרל, אדם שעבר מעבר רפואי ולאחר מכן החליט לחזור בו, יושב עם באק אנג'ל כדי לשתף את המציאות הכואבת של הפיכת מעבר שהוא מתחרט עליו כיום, ומזהיר אחרים מפני הנזק הבלתי הפיך שעלול להיגרם מטיפול רפואי מהיר לאישור מגדרי.
סיכום וידאו מלא
לארל הרברט, גבר בן 43 מקולורדו, בילה שש שנים כשהוא חי כאישה, נטל אסטרוגן וספירונולקטון, ובסופו של דבר עבר וגינופלסטיקה לפני שהבין כי היה "שרוי באשליה" וביצע דה-טרנזישן. הוא גדל בבית מורמוני אדוק שבו אמו ביזתה בגלוי גברים ואיברי מין זכריים; לדבריו, כבר בגיל ארבע החל להרגיש "כמו ילדה" ולמד להסתיר כל סימן לנשיות מאחורי התנהגויות היפר-גבריות—נשק, טנדרים מוגבהים וחברת הובלות—משום ש"זה פשוט ממש לא היה בסדר להיות בן". הוא למד בבית והיה מבודד, ולא נתקל במושג זהות טרנסג'נדרית עד סוף שנות העשרים לחייו, כשחיפוש בגוגל הוביל אותו ל-Susan’s Place. גם אז הוא האמין שמעבר מגדרי אינו אפשרי, עד שבשנות השלושים לחייו נישא ל"אישה מדהימה" שתמכה בתחילה בלבישת בגדי נשים בבית. לאחר שצפתה בסרט התיעודי של נשיונל ג'יאוגרפיק משנת 2016 *Gender Revolution*, היא שאלה אותו ישירות אם הוא רוצה לעבור טרנזישן; הוא אמר שכן, ותוך שניים או שלושה מפגשים מטפל/ת לא-בינארי/ת המזוהה עם קייזר מסר/ה לו מכתבי המלצה להורמונים ובהמשך גם לניתוח. לארל החל אסטרוגן באמצע 2017, חווה גדילת שדיים ו"אופוריה", והחל להציג את עצמו בפומבי כאישה בספטמבר אותה שנה. לאחר שנתיים על הורמונים הוא היה זכאי לווגינופלסטיקה; פסיכולוגית טרנסית שהועסקה בקייזר אישרה אותו במהירות, ודנבר הלת'—שכירורגיה הוכשרו על ידי מרסי באוורס—ביצעה את הניתוח. סיבוכים לאחר הניתוח הופיעו מיד והיו חמורים: פתח הנרתיק נבנה קטן מדי, ההרחבה גרמה ל"כאב מייסר", והתעלה נסגרה במהרה לצמיתות, והותירה אותו עם "חלק בגוף שלא יכולתי להשתמש בו לסקס בכל מקרה". הוא מדווח שהקלינאים האשימו אותו בכישלון כביכול לבצע הרחבה כראוי, ומכחיש שנערך דיון מושכל כלשהו על אובדן פוריות, תלות הורמונלית ארוכת טווח או אי-הפיכות. לאחר שבע שנים על אסטרוגן מסת השריר, צפיפות העצם והאנרגיה שלו צנחו; הוספת כמות קטנה של טסטוסטרון מטעמי בריאות החזירה באופן בלתי צפוי את החשק המיני שלו ו"גרמה לי להרגיש שוב קצת יותר כמו גבר". באוקטובר 2023—שישה חודשים לפני הראיון—הוא הכיר בכך שזהותו הנשית הייתה "מושרשת בטראומת ילדות ובחוסר יכולת לאהוב את עצמי", הפסיק אסטרוגן, חזר לשתלי טסטוסטרון, והחל לחיות שוב כגבר, אם כי ללא פין או אשכים ועם נרתיק שאינו מתפקד. לאורך השיחה לארל מדגיש את היעדרו של סינון משמעותי: מטפלים ומנתחים "אישרו" במקום לשאול שאלות, והוא מתאר את המערכת כ"מסוע" שממהר לדחוף מטופלים להתערבויות בלתי הפיכות. הוא מתאבל לא רק על אובדן גופו שלו אלא גם על ההשפעה על אשתו—שעמדה לצדו לאורך הניתוח ונשארה נשואה לו—ועל בתו החורגת, שנאלצה לעבור מלקרוא לו "אמא" ל"למה". למרות הכעס כלפי קייזר, דנבר הלת' ומנגנון ה"אישור המגדרי" הרחב יותר, הוא מתעל את ניסיונו לחינוך ציבורי, כותב ספר זיכרונות בשם *Transgender: It Is a Belief and It Can Change* ומחפש הזדמנויות להרצאות כדי להזהיר אחרים. באק אנג'ל, שהוא עצמו גבר טרנס שעבר טרנזישן לפני 32 שנים, מביע שוב ושוב צער וזעם בשמו של לארל, וטוען שטיפול עמוק יותר היה חושף את פצעי הילדות שהניעו את רצונו לעבור טרנזישן, ושמודל האישור-בלבד של היום הוא "רפואה מרושלת" שנועדה ליצור עוד דה-טרנזישנרים.