ראיון עם גבר טרנס לשעבר (דטרנזיציה)
לורה חשבה שהפיכה לגבר תפתור את הכאב שלה. כעת, כשהיא מתמודדת עם שינויים בלתי הפיכים, היא מזהירה אחרים: מעבר רפואי אינו התרופה שמוכרים אותו להיות.
סקירה כללית
SoftWhiteUnderbelly מראיינים את לורה, אישה שבעבר הזדהתה וחיה כגבר טרנס וכעת נמצאת בתהליך דה-טרנזיציה. מאחר שאין תמליל זמין, תוכן הקטע מעבר לשמה ולמעמדה כמי שנמצאת בתהליך דה-טרנזיציה נותר לא ידוע.
סיכום וידאו מלא
לורה, אישה בת 26 ממילווקי, ויסקונסין, שעברה דה־טרנזיציה, מתארת את שנות העשרה שלה כמפל של בעיות נפשיות שלא טופלו, שקלינאים מסגרו מחדש כדיספוריה מגדרית ו“פתרו” באמצעות טסטוסטרון וניתוח. מגיל ההתבגרות המוקדם היא נשאה אשכול אבחנות—הפרעה על הרצף האוטיסטי, תסמונת השחלות הפוליציסטיות, PTSD מורכב שנגרם מהתעללות רגשית כרונית בבית, ודיכאון חמור—אך אף רופא לא ניסה מעולם לטפל במצבים הללו כמכלול. במקום זאת, כשהגיעה בגיל 19 למרפאת “הסכמה מדעת” ואמרה שהיא מרגישה אובדנית ורוצה להיות גבר הומו, נתנו לה באותו יום בקבוקון טסטוסטרון ואמרו לה להזריק 1 מ״ל בכל שבוע. בלי טיפול, בלי סינון, בלי מעקב. ההורמון הגביר את חוסר היציבות הרגשית הקיים שלה: היא נעשתה “כועסת, פזיזה, חרמנית”, עדיין אובדנית אך כעת אימפולסיבית מספיק כדי לפעול על כך. שנה לאחר מכן מנתח פלסטי הסיר את שני השדיים. לורה אומרת שהצלקות הן “פגיעה עצמית ששילמתי למישהו אחר לעשות”, והיא נותרה בגובה 1.57 מ׳ בלי פין, בלי תפוח אדם, ובלי להיות קרובה יותר לגוף הגברי שעליו פנטזה. היא מייחסת את שורשי הרצון שלה לברוח מנשיות לא לזהות גברית מולדת, אלא לתחושה ש“לא היה מקום לאישה מוזרה, אוטיסטית, היפר־מינית, שצופה בפורנו, ילדת תיאטרון.” לבוש טומבוי, קשיים חושיים מהאוטיזם, וליבידו מונע־טסטוסטרון כתוצאה מ־PCOS גרמו לה להרגיש “כמו ילדה כושלת.” שלוש התאהבויות רצופות שלא נענו בחברים גברים הומואים שכנעו אותה שלעולם לא יאהבו אותה אלא אם תהפוך לאחד מהם. קהילות מקוונות ויועצות בית־ספר הדהדו את המסר שמעבר הוא מציל חיים, ולכן אימצה תחילה את התווית “ג׳נדרקוויר”, ואז “גבר טרנס”, ופירשה כל סימפטום—ניכור חברתי, דיסוציאציה, שנאת גוף, אפילו האקנה הציסטית מ־PCOS—כהוכחה שהיא באמת גבר מבפנים. אחרי שנתיים על טסטוסטרון וכריתת שדיים כפולה אחת, הפנטזיה קרסה. דייטינג התברר כבלתי אפשרי—גברים הומואים דחו אותה משום שאין לה פין, גברים סטרייטים משום שיש לה זקן ואין לה שדיים—והאישיות של “יותר טי” הרגישה כמו הפרעת מצב רוח. בגיל 22 היא הפסיקה הורמונים, נתנה לקול שלה להתייצב במקום שבו היה, והחלה בעבודה האיטית של קבלה רדיקלית: טיפול בטראומה, DBT, תרגילי ניטרליות בסגנון בודהיסטי, ואמנות. כיום היא מכנה את עצמה “Funk God”, אישה הטרוסקסואלית אקסצנטרית שרוצה נישואים וילדים, ואומרת שהאבל הקשה ביותר היה להודות שלעולם לא תוכל להשיב את החזה הבלתי־פגוע שהרסה. PTSD ממשבר הזהות הרפואי הוא, לדבריה, פצע נפרד בפני עצמו, שמתווסף מעל להתעללות בילדות. העצה של לורה למתבגרים כיום היא להתייחס לדיספוריה מגדרית כסימפטום, לא כאבחנה: “קודם תשללו הכול—אוטיזם, טראומה, OCD, דיכאון, PCOS, הומוסקסואליות, אפילו מבוכה רגילה של גיל ההתבגרות—כי ברגע שכורתים אי אפשר לחבר מחדש.” היא מפצירה במטפלים ובהורים להציע ניטרליות ולא אישור: “עזרו להם לשבת באזור האפור שבו הגוף אינו נפלא ואינו מגעיל; עצם הקיום מספיק.” הקשר שלה עם משפחתה מנומס אך דל רגשית; הם עדיין נמנעים מלדבר על ההתעללות או על כריתת השדיים, ולכן רוב עבודת השיקום שלה נעשית עם דה־טרנזיציונרים עמיתים ומומחי טראומה. החרטה הגדולה ביותר שהיא נושאת אינה הניתוח עצמו אלא ה“ניהיליזם” ששכנע אותה שלא מגיע לה משהו טוב יותר: “החמצתי חמש שנים של מוזיקה, חברויות ואור שמש כי האמנתי לשקר שאם אני לא מישהי אחרת עדיף שאהיה מתה.”