יומני הדה-טרנזיציה: הצלת אחיותינו
נערה בודדה אמרה לה שהעצב שלה אומר שהיא טרנסג'נדרית. בגיל 18 היא יצאה מ-Planned Parenthood עם מנת טסטוסטרון מקסימלית; בגיל 23 היא עברה כריתת שדיים כפולה. הפסקת ה-T הפכה את הזעם, אבל לא את הקול האבוד, השדיים או הפוריות. האזהרה שלה: "זה לעולם לא ייגמר—עד שנפסיק …
סקירה כללית
גרייס, פעם ילדה מוזיקלית ואמנותית, נפלה לדיכאון לאחר שאיבדה את המטפלת שלה. בגיל 13 היא מצאה קהילות בטמבלר שהציגו כל אי נוחות בגיל ההתבגרות כהוכחה להיותה טרנסג'נדרית; מבוגרים מיהרו לאשר אותה. לאחר 17 חודשים של מנת טסטוסטרון מקסימלית וכריתת שדיים כפולה בגיל 23, היא הבינה שכל צעד רק יצר דיספוריה חדשה. הפסקת ההורמונים הפכה את הזעם והפסיכוזה, והיא מדברת כעת על בסיס הראיות החלש, הטיפול הרפואי המהיר וההפסדים הקבועים—קול, שדיים, פוריות אפשרית—שאף אחד לא הזהיר אותה מפניהם.
סיכום וידאו מלא
גרייס, הקול המרכזי ב״יומני הדה־טרנזישן: מצילות את אחיותינו״, מספרת כיצד ילדה בודדה ואמנותית שאהבה לשיר, לשחק בברביות ולהתחפש, הידרדרה לדיכאון ולפגיעה עצמית לאחר מות המטפל/ת העיקרי/ת שלה. בגיל 13 היא גילתה בטאמבלר אתרי מעבר ממין נקבה לזכר וספגה את המסר שאי־נוחות עם הגוף, עצב או אי־התאמה חברתית הם הוכחה להיותה טרנסג׳נדרית. מבוגרים שבעבר התעלמו ממצוקתה החלו לפתע ״להתאמץ מעל ומעבר״ כדי לאשר זהות טרנסית ברגע שאימצה כינויי גוף חדשים—תחילה לא־בינאריים ואז זכריים. יועצת בית־ספר ופסיכולוג בית־ספר הבטיחו לה שהיא טרנסית וסייעו לה לעקוף את התנגדות הוריה; מטפל/ת מאוחר/ת יותר חתם/ה כחותמת גומי על מכתב לניתוח עליון לאחר כמה פגישות בלבד. בגיל 18 גרייס נכנסה ל־Planned Parenthood ויצאה כעבור שעה עם מרשם למינון המקסימלי של טסטוסטרון, למרות היסטוריה מתועדת של ניסיונות התאבדות ואשפוזים בשל הפרעת אכילה. הזריקות בתחילה הרגישו כמו נס של נוגד דיכאון—הווסת פסקה, היא העלתה מסת שריר, והתחושות ה״בכייניות, העצובות״ נעלמו—אך בתוך חודשים היא נעשתה רגזנית, מגורה מינית באופן מוגבר, ונוטה להתפרצויות זעם נפיצות שהגיעו לשיאן בפגיעה עצמית ובשני אשפוזים פסיכיאטריים. בגיל 23 היא עברה כריתת שדיים כפולה, בציפייה שזה יעגן את ״עתידה המזהיר כגבר״, אך התעוררה מהניתוח עם תחושה מיידית ומוחצת שמוטטה את עולמה—שהיא השחיתה את עצמה. עדויות מקוונות של גברים טרנסים אחרים שחוו חרטה לאחר הניתוח נדחו כ״ייאוש״ זמני, אך גרייס החלה להבחין שכל צעד של גברוּת רק יוצר דיספוריה חדשה: אחרי שהשטיחה את החזה היא התקבעה על הירכיים שלה, והבינה ש״זה לעולם לא ייגמר״. הפסקת הטסטוסטרון לאחר 17 חודשים הקלה את הזעם והפסיכוזה כמעט בן־לילה, וגרייס קיבלה בהדרגה שהיא הייתה צעירה במצוקה ולא גבר בגוף הלא נכון. היא ביטלה ניתוחים נוספים, חזרה להשתמש בשם הלידה שלה, והחלה לבדוק את בסיס הראיות החלש למעבר רפואי בילדות ובנעורים. היכרות עם דה־טרנזישנרים אחרים ומפגש עם פמיניסטיות ביקורת־מגדר כגון פוזי פארקר סייעו לה למסגר מחדש את הנשיות כמציאות ביולוגית ולא כתחושה, וכעת היא מדברת בפומבי כדי להזהיר שאותה אי־ביטחון התפתחותי שדחף אותה בעבר לעבר מעבר לוכד אינספור נערות מתבגרות. אף שהיא בונה מחדש את חייה בתמיכת בעלה, גרייס מתאבלת על ההנמכה הקבועה של קול השירה שלה, על אובדן שדיה ועל האפשרות לעקרות—השלכות שלדבריה מעולם לא נשקלו ברצינות בידי המטפלים, המורים והקלינאים שחגגו את ״האני האותנטי״ שלה.