מה שההורמונים לא פתרו
טסטוסטרון נתן לי זקן וקרחת, אבל מעולם לא נגע בשנאה העצמית שהניעה אותי לעבור את השינוי. עכשיו אני נשאר עקר, מצולק ומתחנן למרפאות שישאלו 'למה' לפני שיחלקו את הזריקה הבאה.
סקירה כללית
סיניד, אישה סקוטית בסוף שנות ה-20 לחייה, משחזרת את חייה כגבר טרנס במשך 4.5 שנים, עברה טיפול בטסטוסטרון וכריתת שדיים כפולה לפני שחזרה למגדרה המקורי. היא מייחסת את מצוקתה לבעיות נפשיות שלא טופלו, מתארת את המחסום המינימלי במרפאת סנדיפורד בגלאזגו, ומזהירה כי הצעת חוק הרפורמה להכרה במגדר בסקוטלנד עלולה להאיץ את תהליך המעבר של בני נוער ולגרום לנזק רפואי בלתי הפיך.
סיכום וידאו מלא
סיניד, אישה סקוטית בסוף שנות ה-20 לחייה, מספרת למנחה בנג'מין בויס כי חיה כאיש טרנסג'נדר במשך כארבע וחצי שנים, נטלה טסטוסטרון ועברה כריתת שדיים כפולה, לפני שהפסיקה את הטיפול ההורמונלי וחזרה להזדהות בפומבי כאשה. היא מדגישה שמעולם לא הרגישה חלק מ"תרבות הטרנס": אף שקראה בלוגים בטמבלר וצפתה בסרטוני מעבר ב-2012, הדינמיקה ה"דמוית כת" שראתה באינטרנט מנעה ממנה להצטרף לכל קבוצה. אפילו כשהציגה את עצמה כגבר התעקשה שהיא "נקבה ביולוגית", עמדה שזיכתה אותה בתואר "טרסקם" מצד פעילים הטוענים שטרנסג'נדרים משנים את מינם באופן מילולי. סיניד מייחסת את המעבר שלה למצוקה בנוגע לדימוי גוף בגיל ההתבגרות, לחץ אקדמי, ומשברי בריאות נפש שהחלו בגיל 21. אחרי ניסיון התאבדות ב-2012 היא נבדקה פעמים רבות על ידי רופאים ופסיכיאטרים, אך כל פגישה הייתה קצרה ואף מטפל לא בדק אם הרצון שלה להיות גבר נבע מטראומה, מהפרעת אכילה או משימוש באלכוהול. כשפנתה למרפאת המגדר "סנדיפורד" בגלאזגו ב-2014, נאמר לה שהיא יכולה להפנות את עצמה; אחרי המתנה של 13 חודשים קיבלה רק שני פגישות הערכה ובדיקת לחץ דם. הצוות ידע שרק שוחררה מאשפוז פסיכיאטרי כמה שבועות קודם לכן, אך קיבל את טענתה ש-"כל הבעיות שלי הן דיספוריה מגדרית" ורשם לה טסטוסטרון בפגישה השלישית. היא אומרת שאף אחד לא הזהיר אותה מפני ניוון נרתיקי או רחמי, ובהמשך המחשב של המרפאה סיווג אותה מחדש כגבר, כך שהמכתבים לביצוע בדיקת פאפ פסקו מלהגיע. השינויים הגופניים—קול נמוך, שיער פנים, שינוי בפיזור השומן—היו "תיבות לסימון" והיא הרגישה גאווה חולפת, אך דיכאון, נדודי שינה ושתייה כבדה נמשכו. אחרי ניתוח להסרת שדיים ב-2017 ההתרגשות דעכה תוך חודשים ספורים, והיא התמודדה עם האפשרות שהמעבר לא פתר את בעיותיה הבסיסיות. היא הפסיקה את הטסטוסטרון למשך ארבעה חודשים ב-2018, אך פחד ממבוכה חברתית (צל של זקן, קרחת, צלקות מהניתוח) דחף אותה לחזור לטיפול בזמן שבילתה עוד שנה "כמטפלת של עצמה", כתבה יומן, רצתה ונמנעה מאלכוהול. באוקטובר 2019 הייתה בטוחה שלא תחזור להורמונים והחלה בתהליך דטרנזישן בשקט; שלושה חודשים אחר כך סיפרה למשפחה, למעביד ולעוקבים בטוויטר. באינטרנט, סיניד מצאה כ-50 אנשים נוספים שעברו דטרנזישן בצ'אט פרטי; יחד הם מחליפים עצות מעשיות (אימון קול, הסרת שיער, השלמה עם צלקות ניתוח) ותמיכה נפשית כשפעילים מאשימים אותם בזיוף חרטה או ב"הפיכת חיים טרנסג'נדרים לנשק". היא מדגישה שרוב מי שעברו דטרנזישן לא רוצים לאסור מעבר למבוגרים—הם פשוט רוצים בדיקה יסודית של בריאות הנפש, מחקרי מעקב ארוכי טווח ודיון כן בעלייה בשיעורי ההפניה (המרפאה שלה ראתה עלייה של 700% בנערות מאז 2013). היא חוששת שחוק הרפורמה להכרה במגדר בסקוטלנד—שיפחית את גיל שינוי המין החוקי ל-16 ויסיר כל פיקוח רפואי—יפנה מתבגרים עדיין פגיעים לטיפולים בלתי הפיכים ותביעות משפטיות בעתיד. סיניד מופיעה לסירוגין בג'ינס וחולצת טי או בפאה ואיפור, תלוי במה שמרגיש בטוח יותר באותו יום. היא מגדירה את עצמה כ"הומניסטית, לא טרף", תומכת בספורט ובבתי כלא מופרדים לפי מין, אך מסרבת לתמוך בכל אידאולוגיה שמציגה את הנשיות כדיכוי אוניברסלי. מטרתה צנועה: להמשיך לדבר כדי שמרפאות, הורים וקובעי מדיניות ישמעו שהמעבר לא ריפא את השנאה העצמית שלה, ומי שעברו דטרנזישן—רחוק מלהיות כופרים—הם הוכחה שיש צורך ביותר זהירות, שיחה וחמלה לפני שאומרים למתבגר הבא שהורמונים הם הדרך היחידה לשלווה.