הפין שלי נעלם לנצח
אני קוראת לזה פצע, לא וגינה… כל יציאה הרגישה כמו לחרבן להבי גילוח או זכוכית שבורה במשך ארבע שנים.
סקירה כללית
אלכסנדר, נורווגי בן 30, החל את המעבר הרפואי בגיל 19 לאחר שסבל מבריונות בילדותו על כך שהיה "לא מספיק גברי", והגיע לניתוח ניתוח נרתיק באמצעות היפוך הפין בגיל 21. הניתוח הותיר אותו עם כאבים כרוניים, דימום רקטלי במשך ארבע שנים, ומנע ממנו לקיים יחסי מין חודרניים; הוא מכנה את התוצאה "פצע, לא נרתיק". לאחר שלוש שנים של חיים כאישה טרנסית הוא עבר דה-טרנזישן, ומתריע כעת כי צעירים הומוסקסואלים נדחפים לעבר ניתוחים בלתי הפיכים במקום לקבל את ההומוסקסואליות שלהם, וטוען כי טיפול—לא הורמונים—צריך להיות הטיפול הראשוני לדיספוריה מגדרית.
סיכום וידאו מלא
אלכסנדר, גבר נורווגי בן 30 במקור מפולין, חי שלוש שנים כאישה טרנסית לאחר שהתחיל את המעבר החברתי והרפואי שלו בגיל 19. בראיון גלוי הוא מסביר שההחלטה הזו נבעה מילדות שבה הוא הוטרד ללא הרף על היותו "לא מספיק גברי". חבריו לכיתה בעיירה המאצ'ואיסטית הקטנה שלו במזרח אירופה קיללו אותו, לעגו לידיו הקטנות וה"נשיות" ואמרו לו שהוא לעולם לא יהיה "גבר אמיתי" או שיצליח למצוא חברה. ההצקות הללו, בשילוב עם שנאה מוקדמת ועמוקה לאיברי המין שלו ועם אוננות כפייתית והרסנית עם הגיעו לבגרות המינית, שכנעו אותו שהחיים יהיו קלים יותר אם יוותר על הגבריות לחלוטין. הוא מצא אישור מיידי בפורומים טרנסיים של תחילת שנות ה-2000 כמו Susan’s Place, התחיל לקחת אסטרוגן בגיל 19, ואחרי רק כמה חודשים של ייעוץ עבר ניתוח להפיכת פין לנרתיק עם השתלת שק אשכים. הניתוח, שבוצע ב-2014 כשהיה בן 21, הותיר אותו עם מה שהוא מכנה בכנות "פצע, לא נרתיק". מכיוון שהוא הפסיק כמעט מיד להרחיב, החלל נסגר, מה שהפך יחסי מין חודרים לבלתי אפשריים; הנרתיק החדש נמצא כל כך קרוב לפי הטבעת עד שיחסי מין אנאליים עלולים לגרום לניקוב, והמכשיר הכירורגי פגע בשריר הסוגר שלו, כך ש"כל יציאה הייתה כמו להשתין סכינים או זכוכית שבורה" במשך כארבע שנים. הוא דימם מפי הטבעת לאורך כל 2015-16, נמנע מרופאים מתוך בושה, ועדיין חווה כאבים חדים כשהוא רץ או מרים משהו כבד. גידול שפיר בפרק היד שהופיע לפני שנתיים מגביל עוד יותר את השימוש בזרועו הימנית, תזכורת, הוא אומר, ש"שנאתי לחלוטין את החלק הזה בגוף שלי ועכשיו הוא נעלם לנצח". אלכסנדר מדגיש שאף אידיאולוגיה חיצונית לא "דחפה" אותו למעבר; במקום זאת, הוא חיפש הקלה מדיספוריה, בושה והומופוביה מופנמת. עם זאת, אחרי שלוש שנים על אסטרוגן וחיים כאישה הוא הבין שהוא "עדיין לא אישה", ושהמרדף אחר תיקונים כירורגיים הגביר, ולא הרגיע, את המצוקה שלו. הוא חזר בשקט לגבריות באמצע שנות ה-20 שלו, אמר למכרים שהוא "אינטרסקס" כדי להסביר את המראה השתנה שלו, ושמר את הסוד לעצמו במשך שנים. רק ב-2023 הוא החל לדבר בפומבי, מתוך דאגה שמתבגרים הומוסקסואלים—במיוחד בנים נשיים ובנות גבריות—מופנים כיום למעבר רפואי במקום לקבל עזרה לקבל את ההומוסקסואליות או אי-התאמה מגדרית. הוא רואה בפעילות המעבר המוקדמת צורה חדשה של טיפול המרה וטוען שטיפול, ולא הורמונים, צריך להיות הטיפול הראשוני לדיספוריה מגדרית. היום אלכסנדר חי חיים צנועים ופילוסופית אנרכיסטית, מנהל ערוץ יוטיוב קטן וכותב ספר על טכנולוגיה, כוח וטרנסהומניזם. הוא לא "מזדהה" כגבר בשום מובן אידיאולוגי—"אני פשוט זכר ביולוגי שסיים עם המגדר"—והוא מקבל כל כינוי גוף, בצחוק ש"אני" מספיק כי "אני לא סכיזופרן". בעוד שהוא מתעקש שהוא לא רוצה לאסור מעבר למבוגרים, הוא רוצה שסיפורי חזרה כמו שלו יהיו גלויים כדי שאנשים צעירים יוכלו לשמוע את כל טווח התוצאות לפני שיקבלו החלטות בלתי הפיכות.