מתנערים מזהות מגדרית (לשעבר טרנס) דנים במציאות של "טיפול מאשר מגדר"
כריתת שד כפולה כמעט הרגה את סורן לפני שהבינה שהדרך הרפואית נבנתה על אידיאולוגיה, לא על אמת. הנזקים של השינוי הם לכל החיים—חזה שטוח, קול משתנה, אין דרך חזרה.
סקירה כללית
סורן אלדקו מספרת כיצד שנים של נטילת טסטוסטרון וניתוח כריתת שדיים כפולה כמעט הרגו אותה לפני שחזרה בה מהשינוי המגדרי. היא מתחקה אחר השינוי שלה לקשיים חברתיים בילדות ולמרחבים מקוונים שהציעו נרטיב טרנסי שמסביר הכל. הפרידה המכרעת הגיעה בזמן שצרכה תוכן של "פטישיזם של חזרה מגדרית", כאשר פוסט ביקורתי בנושא מגדר אילץ אותה להתמודד עם העובדה ש"אישה = נקבה וזהו זה". כעת היא קוראת להורים לפתח חוסן אצל ילדים שאינם תואמים למגדר במקום למהר לפתרונות רפואיים.
סיכום וידאו מלא
בחלק השני של ראיון מאיה פואט עם סורן אלדקו, סורן מתארת איך היא עברה מתקופה שבה חיה כאישה מזוהה כטרנסג'נדרית תחת טיפול בטסטוסטרון — לאחר שעברה כריתת שדיים כפולה שכילת כמעט את חייה — עד לבחירה לבצע דה-טרנזישן. היא מתארת את השינוי הזה כ"מעט מכל דבר": טראומה רפואית, גילוי אינטלקטואלי, התקרבות מחדש למשפחה, ואפילו הארה מקרית שקרתה בזמן שצרכה תוכן של "פטישיזציה של דה-טרנזישן" בטאמבלר. הרגע המכריע הגיע כשהיא נתקלה בפוסט ביקורתי-מגדרי שטען ש"אישה = נקבה, וזהו זה". בתוך תרחיש של משחק תפקידים מיני, היא הבינה פתאום שה"טרף" (TERFs) שהיא התעלמה מהן עד אז למעשה הצביעו על אמת שהיא סירבה להכיר במקומות אחרים בחייה. מאותו רגע, היא כבר לא יכלה להתעלם מהפער בין הגוף שלה לאידאולוגיה שאימצה. סורן מתחקה אחר שורשי המעבר המגדרי שלה לתקופת ילדות שהייתה רצופה בקשיים חברתיים ולבידוד במרחבים המקוונים — במיוחד קהילות של קוספליי ופנדומים בטאמבלר — שם קריטריונים רחבים וקלי-דעת, כמו הורוסקופ, ל"מה זה טרנס" נתנו הסבר כולל לאי-נוחות של גיל ההתבגרות. סגרי הקורונה העצימו את הדינמיקה הזו: כשהייתה כבר תלמידת תיכון מקוונת, היא החלה טיפול בטסטוסטרון ב-2020 וגילתה שהשיבוש החברתי מהמגפה הפך את הנרטיב הטרנסי למפתה אף יותר. כשהקמפוסים נפתחו מחדש ב-2021-2022, היא שמה לב שכישורי החברתיים של כולם נפגעו, מה שיצר מצב שוויוני ואיפשר לה להסתגל מחדש בלי אותה תחושת כישלון שבעבר דחפה אותה לעבר טרנזישן. קורסים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה עזרו לה למסגר מחדש את המצוקה שלה כבעיה של סוציאליזציה, ולא של זהות, ובסופו של דבר השתכנעה שחוסר הנוחות עם נשיות הוא דבר שניתן ללמוד להשתחרר ממנו, ממש כמו הקושי שהיה לה בעבר בריכוז מבט. שתי הנשים דנות באיך דה-טרנזישן נתפסת לרוב בטעות כמעין היפוך פשוט, כשבמציאות היא מערבת הפסקה אידאולוגית, שינויים גופניים שלא ניתן לבטל, וחישובים רגשיים מורכבים סביב חרטה. סורן מדגישה שהיא "תהיה לנצח טרנס מבחינה מטריאלית": כריתת השדיים והשנים של טסטוסטרון שינו את גופה לתמיד. היא ומאיה מסכימות שהקטגוריות "מפסיק.ה", "דה-טרנזישנר", ו"מתחרט.ת" עדיף לראות כנקודות חופפות על ספקטרום, ולא כתיבות מובחנות, והן מציעות להחליף את החלוקה הבינארית של "רפואי" ו"לא רפואי" ב"התערבות טכנולוגית גבוהה" לעומת "נמוכה" — קשירת חזה ומעבר חברתי הם לדעתן צעדים "בטכנולוגיה נמוכה" שלעיתים קרובות מובילים להתערבויות רפואיות. לבסוף, סורן משתפת את הלקחים שלקחה מהמסע כולו: להקשיב לאינטואיציה הגופנית, לקבל שהבדלים בין המינים הם אמיתיים ולא מדכאים מטבעם, ולהבין שלשפה יש כוח אך גם מגבלות. היא קוראת להורים להכין ילדים שאינם תואמים מגדרית לקשיים חברתיים בלי לפאתולוג את ההתנהגות שלהם או למהר לפתרונות רפואיים, וטוענת שחוסן נפשי וציפיות מציאותיות מגנים יותר מאשר אפיון אידאולוגי.