מי שעשתה דטרנזיציה מעידה עדות עוצמתית נגד ”טיפול מאשר מגדר” בבית הלבן
בגיל 13 נתנו לי חוסמי התבגרות וטסטוסטרון; בגיל 15 חתכו לי את השדיים. אני בת 18, עקרה, מושחתת ובודדה. זו לא רפואה, זו התעללות בילדים.
סקירה כללית
Chloe Cole, בת 18 שעשתה דטרנזיציה, סיפרה בבית הלבן כיצד בגיל 12 הועברה במסלול מהיר לחוסמי התבגרות, טסטוסטרון וכריתת שדיים כפולה, אחרי שאנשי צוות רפואי איימו על הוריה ב”בת מתה”. כעת היא מתמודדת עם נזק פיזי לכל החיים, בידוד והפקרות רפואית, ומזהירה שילדי אמריקה ראויים להגנה מפני ניתוחים בלתי הפיכים של ”אישור מגדרי”.
סיכום וידאו מלא
קלואי קול, מדטרנזישנרית בת 18, פתחה את עדותה בבית הלבן בתיאור העלייה הדרמטית בפניות למרפאות מגדר לילדים — עלייה של 4,000% בעשור האחרון — ומיקמה את עצמה בתוך הסטטיסטיקה הזו. היא הסבירה שעברה מעבר חברתי ולאחר מכן רפואי מגיל 12 עד 16, רק כדי להבין ש“הכול היה שקר”. קול הציגה את סיפורה כסיפור אזהרה למשפחות שנתפסו לא מוכנות על ידי אידיאולוגיה ש“פלשה כמעט לכל מוסד אקדמי, רפואי וחינוכי כמעט בן לילה”, כלשונה. היא יצאה נגד הטענה שהטלת ספק בשיטות אלה היא קנאות, וטענה שהאמריקאים זכאים לתשובות כנות על מה שהיא מכנה “אידיאולוגיה קיצונית ופרברטית המשווקת כטיפול רפואי הכרחי ומציל חיים”. קול תיארה את ציר הזמן הקליני בפירוט חד. בגיל 13, בעצת “מה שנקרא אנשי מקצוע רפואיים”, הותחלו לה חוסמי ההתבגרות, וחודש לאחר מכן קיבלה את זריקת הטסטוסטרון הראשונה. לדבריה, הרופאים הציבו בפני הוריה בחירה כוזבת — “בת מתה או בן חי” — וכפו הסכמה תחת לחץ קיצוני ולא הסכמה מדעת. בגיל 15, זמן קצר לאחר שהותקפה מינית בבית הספר, עברה כריתת שד כפולה קיצונית, הנהוגה בדרך כלל אצל חולות סרטן שד, מתוך רצון נואש “להגן על הגוף שלי מפני איום של הטרדה נוספת”. קול הדגישה שלפני הניתוח הייתה הצמדת חזה שעיוותה את שדיה ואת בית החזה שלה, וציינה שאת התקיפה עצמה צוות הטיפול שלה מעולם לא טיפל בה באופן משמעותי. בגיל 16, אמרה קול, היא “סוף סוף הבינה מה קרה” וקלטה ש“ילד אינו יודע, למעשה, מי הוא בגיל 12”. הדטרנזישן הביא איתו ייסורים חדשים: היא נאלצה להיגמל מטסטוסטרון, לומר לכל מי שבחייה שהיא “לא מי שאמרתי שאני”, ולהתמודד עם ההשלכות — הורים שהרגישו שהכשילו אותה, חברים שהכתירו אותה כרמאית, ואנשי מקצוע רפואיים ש“אין להם מושג מה לעשות איתי, והם מסרבים לעזור לי”. היא תיארה פיגור התפתחותי, חשש שלא תוכל להניק ילדים בעתיד, ותחושה של “בדידות מוחלטת”, והזהירה שהחרטה הובילה חלק מהאנשים להתאבדות. קול איתרה את שורשי הדיספוריה שלה בתחילת גיל ההתבגרות: היא הייתה ילדה ביישנית ובנונית עם גישה בלתי מפוקחת לאינסטגרם בגיל 11, שם נתקלה ב“כמויות לא ייאמנו של שבחים ותשומת לב” שהופנו אל משפיענים טרנסג'נדרים. כל אבן דרך במעבר הרפואי שלה, אמרה, הביאה עוד חגיגות — מעריצים במסדרונות, חברים חדשים, אפילו עניין רומנטי — ויצרה “את הסם האולטימטיבי” לילדה מבודדת חברתית. כשמאוחר יותר הטילה ספק באידיאולוגיה, הקשרים הללו התנדפו וחשפו את שטחיותם. היא סיכמה שחלק גדול מהרפואה המגדרית מחזק “סטריאוטיפים ישנים ורגרסיביים”, והדגישה שבנות עם שיער קצר או בנים עם שיער ארוך אינם זקוקים להורמונים או לניתוח כדי להיות עצמם. קול סיימה בקריאה למבוגרים להגן על ילדים מפני התערבויות בלתי הפיכות, בהצהירה: “אף ילד לא ראוי לסבול תחת סכינו של מנתח מאשר מגדר. ילדי אמריקה, כל הילדים, ראויים ליותר”.