מודעות לדטרנזיציה: ”טראומה, טרנזיציה ודטרנזיציה”
חילקו לי טסטוסטרון כמו סוכריות והסירו לי את השדיים בגיל 20. אף אחד לא שאל על ה-PTSD מהתעללות בילדות שהניע את כל זה. הדטרנזיציה השאירה אותי מתאבלת על נזק בלתי הפיך: האבחנה האמיתית הייתה טראומה, לא דיספוריה מגדרית.
סקירה כללית
Laura Becker מספרת כיצד PTSD שלא אובחן, שנבע מהתעללות בילדות, הוביל אותה להגדיר את עצמה כגבר טרנס במשך חמש שנים, עם טסטוסטרון וכריתת שדיים כפולה בגיל 20. אחרי שסוף סוף קיבלה אבחנת PTSD, היא עשתה דטרנזיציה, ומזהירה כעת שתסמיני טראומה יכולים לחקות דיספוריה מגדרית, וקוראת למטפלים לסנן חוויות ילדות שליליות לפני טרנזיציה רפואית.
סיכום וידאו מלא
לורה בקר, אישה צעירה שחיה חמש שנים כגבר מזוהה-טרנס, פותחת את עדותה המוקלטת בציון הגורם שלדעתה מתעלמים ממנו בגל המעברים המגדריים בקרב מתבגרים: “טראומה, טראומה אמיתית, לא טראומה של רשתות חברתיות”. היא אובחנה בגיל 22 עם PTSD שלא זוהה לאורך שנות העשרה שלה, וכיום היא מגדירה כל צעד בחוויית הטרנס שלה — מהפעם הראשונה שהטילה ספק בזהותה בגיל 17 ועד כריתת שד כפולה בגיל 20 — כניסיון לא-מסתגל להימלט מגוף ומנפש שמעולם לא הרגישו בטוחים מאז הילדות. בקר מונה את מכלול החוויות השליליות בילדות שעברה — התעללות פסיכולוגית ורגשית, הזנחה וקשר בלתי יציב עם גברים שאינם זמינים — וטוענת שהסטרס הפוסט-טראומטי שנוצר מכך הניב כל סימפטום שרופאים תייגו מאוחר יותר כ“דיספוריה מגדרית”: דיסוציאציה, שנאה עצמית, הרהור אובססיבי בגוף, בלבול מיני, שימוש בסמים ורצון נואש “להיות מישהו אחר”. משום שאף איש מקצוע לא בדק אותה לטראומה, אומרת בקר, היא הועברה במהירות דרך מרשמי הורמונים בהסכמה מדעת וניתוח. היא נזכרת שקיבלה טסטוסטרון “כמו ממתקים” ועברה כריתת שד דו-צדדית מבלי שמישהו שאל מדוע אישה בת 20 מצמידה את שדיה או מפנטזת על היותה גבר הומו. הפנטזיה, היא מבינה כעת, הונעה מקשר בלתי בטוח עם גברים מרוחקים רגשית; דמיון עצמה כגבר הומו אִפשר לה להרגיש קרובה בדיוק לדמויות שפגעו בה, ובו בזמן להתנתק מגוף נשי ששימש זירה של דה-הומניזציה. כשאבחנת ה-PTSD עלתה לבסוף, כל הנרטיב הטרנסי קרס: “הבנתי שאת כל הבעיות המגדריות שלי אפשר להסביר בטראומה במקום בדיספוריה מגדרית”, והיא עשתה דטרנזישן מיד, והחליפה את זריקות הטסטוסטרון ואת מעקבי הניתוח בטיפול ממוקד טראומה. אולם התקופה שלאחר מכן הביאה גל שני של אבל: השלמה עם שינויים בלתי הפיכים בגוף, אבל על השנים האבודות שבילתה בתוך זהות שהיא רואה כעת כמנגנון התמודדות, ועיבוד הטראומה הנוספת של היותה “מאושרת” אל תוך הליכים רפואיים שאיש לא היה זקוק להם. בקר מסיימת באזהרה שה-PTSD יכול לחקות דיספוריה מגדרית ברמה נוירולוגית בדיוק כזה שרופאים מפרשים דיסוציאציה, דריכות יתר ושנאת גוף כזהות מנוגדת-מין מולדת. היא קוראת לקהל “להשתדל יותר למען נערות צעירות” על ידי סינון לחוויות שליליות בילדות, PTSD מורכב ופצעי התקשרות לפני אישור אוטומטי של מעבר, ומזמינה שאלות על הפינות האפלות יותר של חייה לאחר המעבר — פגישות מזדמנות בגריינדר עם גברים מבוגרים מכורים לסמים, שימוש במתאמפטמין וסצנת הכם-סקס ההומואית — חוויות שלדבריה נפוצות בקרב נשים מדטרנזישנריות שעברו טראומה אך נשארות כמעט לגמרי בלתי מדוברות.