אובחן עם דיספוריה מגדרית אחרי ביקור אחד
אחר צהריים אחד, מטפל אחד, תסריט אחד שהוכתב מראש, ו-Medicaid שילם כדי לסרס אותי. חודש אחר כך הייתי אובדני. חרטה אינה נדירה; היא פשוט קבורה תחת אידיאולוגיה וסכינים.
סקירה כללית
Forest Smith מספר כיצד ביקור אחד במרפאה מגדרית בפורטלנד בגיל 20 הותיר אותו מסורס בניתוח ועם שדיים מושתלים, הכול על חשבון Medicaid, אחרי שהודרך ”מה להגיד”. ארבע שנות טרנזיציה בסיוע שירותי רווחה הסתיימו בחרטה אובדנית, פלשבקים של PTSD ועלייה ארוכה בחזרה למשפחה, לעבודה ולטיפול הורמונלי חלופי בטסטוסטרון.
סיכום וידאו מלא
פורסט סמית' מתחקה אחר דרכו אל הזדהות כטרנסג'נדר עד ילדות שהתאפיינה בחשיפה מוקדמת לארוטיקה ברשת בגיל תשע, ואחריה לבישת בגדי המין השני בגיל שתים עשרה. כשגדל במשפחה דתית, הוא אומר שהחוויות הללו התמזגו עם בושה וסודיות, והולידו את החרדה שאותה תייג מאוחר יותר כ“דיספוריה מגדרית”. עד גיל שש עשרה קיבל בבית הספר סדנאות “תיאוריה קווירית” במימון בית הספר, שהציגו מין ומגדר כספקטרום נזיל, ובקולג' הבושה הבסיסית והכישלון האקדמי “גלשו” לכדי הכרה שמעבר הוא התשובה. במהלך נסיעה ארוכה וסוערת מטנסי לאורגון הוא שמע ברדיו NPR כתבה שאישרה מעבר, ראה בכך סימן, וחזר הביתה נחוש להמשיך בשינוי רפואי. במרפאת TransActive בפורטלנד, אומר פורסט, אובחן עם דיספוריה מגדרית בביקור אחד אצל קלינאי מזוהה-טרנס שלדבריו אימן אותו ב“דברים שתצטרך לומר” כדי לקבל הורמונים. הוא החל אסטרוגן בגיל עשרים, למרות שהביע שוב ושוב דאגה לגבי פוריות והרגיעו אותו שההשפעות הפיכות. הטיפול, הוא נזכר, התמקד בפירוק הספקות במקום בחקירתם, ייחס כל מצוקה לטרנספוביה חברתית וקבע אקטיביזם כתרופה. סוכנויות שירותי רווחה סיפקו בגדים חינם, תותבות חזה, דיור וקהילה, ויצרו את מה שהוא מכנה “פרנסה שלמה הנתמכת” על ידי תוכניות להט״ב. לאחר ארבע שנים, מכרים שעברו סירוס ללא “ניתוח תחתון” מלא שכנעו אותו שאורכיאקטומיה היא דרך בריאה יותר ולא-בינארית; שיחות על הורמוני צמחים במחנות אנרכיסטים נרמלו את הרעיון עוד יותר. פורסט עבר בסופו של דבר גם אורכיאקטומיה וגם ניתוח השתלת שדיים שמומנו על ידי Medicaid. בתוך שבועות הוא היה שקוע בחרטה אובדנית, ובכל זאת הרגיש לכוד באידיאולוגיה שרואה בחרטה חלק צפוי מחוויית הטרנס — “התחרטתי, אבל לא חזרתי בתשובה”, הוא כותב, בשאילת הניסוח של ג'יין אוסטן. החלו פלאשבקים ופחדי לילה; הוא היה מתעורר “צורח לא”, וחווה מחדש את רגע הסירוס. רק מחלת קורונה קשה החזירה אותו לבית הוריו, שם האידיאולוגיה “התחילה להיעלם”. האזנה לפודקאסט Gender: A Wider Lens, כתיבת יומן וטיפול בסבו וסבתו הגוססים הפכו לעוגנים של גילוי מחדש. הוא מכנה את האבל “קיצוני”, אומר שהוא מבין כעת PTSD “לא בקלות ראש”, והחל טיפול הורמונלי חלופי בטסטוסטרון בינואר 2021; עד יולי חזר לעבודה, וחודשים אחר כך הוציא את השתלות השדיים. כיום פורסט מפעיל מכונות באותו בית חרושת לשימורים שבו הוריו הכירו, לומד טכנולוגיית רכב במכללה קהילתית וכותב גם Substack וגם ספר זיכרונות כדי לנתח את “הפסיכולוגיה של מה שהוביל אותי למעבר”. הוא מדגיש הכרת תודה על הקשרים המשפחתיים שהושבו, על עבודה יציבה ועל מערכת ערכים שהוא מרגיש שנאלץ לבנות מחדש מאפס לאחר המסלול הרפואי והאידיאולוגי שהחל בביקור אחד ובאבחנה שנמסרה בצהריים אחד.