כיצד מי שעשתה דטרנזיציה מצאה שלווה מחוץ לרפואיזציה
בגיל 19 פתחו מחדש את פצעי כריתת השדיים שלי כדי להוציא קרישי דם מזוהמים. איבדתי את היכולת להניק ואולי לעולם לא אוכל להיכנס להריון. ילדים לא יכולים להסכים להחליף את גופם העתידי; אישור הוא לא טיפול, הוא נזק.
סקירה כללית
Soren Aldaco החלה להגדיר את עצמה כטרנסג׳נדרית בגיל 11, קיבלה מרשם לטסטוסטרון בגיל 17 מאחות מוסמכת כבר בביקור הראשון, ובגיל 19 עברה כריתת שדיים כפולה שהותירה אותה עם זיהומים מסכני חיים, אובדן קבוע של היכולת להניק ופוריות לא ברורה. אחרי ששיעור סוציולוגיה גרם לה לדמיין את אחותה בת ה-10 שונאת את גופה, היא עשתה דטרנזיציה, ומזהירה כעת ש”אישור” ללא שאלות מאפשר ולא עוזר, וצופה גל קרוב של סיפורי חרטה.
סיכום וידאו מלא
סורן אלדקו, כיום בת 20 ומתקרבת ליום הולדתה ה-21, מספרת כיצד החלה להגדיר את עצמה כטרנסג'נדרית בגיל 11, החלה טסטוסטרון בגיל 17 ועברה כריתת שד כפולה בגיל 19. כשגדלה אצל אם חד-הורית אוהבת אך מוצפת ואב חורג נכה, סורן הרגישה בעיקר לבדה. הפגישה עם אביה ומשפחתו החדשה בגיל 15 הביאה הקלה רגשית; כשראו את מצוקתה, הם אימצו את הנרטיב “בת מתה או בן חי” שפגשו ברשת ולקחו אותה לקבוצת תמיכה מקומית. שם אחות מוסמכת שילדה שלה היה טרנס רשמה טסטוסטרון כבר בביקור הראשון, ובסופו של דבר ניהלה עבור סורן 11 תרופות במקביל. תת-הקבוצה של בני הנוער התמקדה במי “הבא” לקבל הורמונים או ניתוח, וסורן מודה שחשה קנאה תחרותית כלפי בני גילה שכבר הגיעו לשלבים אלה. הניתוח עצמו הפך למשבר רפואי ופסיכולוגי. ביוני 2021 מנתחים פתחו מחדש את החתכים שלה בחדר המיון כדי לחלץ ידנית קרישי דם נגועים, ייסורים שעברה בלי טיפול מספק בכאב בעוד הרופאים ממעיטים בסבלה. במשך שישה חודשים לאחר מכן המשיכה לחיות כזכר, אך קורס סוציולוגיה באוסטין הכיר לה תיאוריות על היווצרות זהות. דמיון אחותה האהובה בת ה-10 מבטאת את אותה שנאת גוף שהיא עצמה הביעה פעם פתח בה חמלה עצמית חדשה. סורן החלה בדטרנזישן רפואי תחילה — ניוון הנרתיק ותנודות הורמונליות בלתי יציבות הפכו את ההמשך לבלתי נסבל — ורק מאוחר יותר אימצה שינוי אידיאולוגי הרחק מהזהות הטרנסית. כיום היא מתמודדת עם פוריות לא ודאית ועם אובדן קבוע של יכולות כמו הנקה, תוצאות שלדעתה ילדים אינם יכולים להסכים באופן משמעותי לוותר עליהן. בהתבוננות על הכשלים המערכתיים שאפשרו את המעבר שלה, סורן טוענת ש“אישור” ללא עוררין מסתכם לעיתים קרובות בהנעה ולא בעזרה. היא צופה גל קרוב של סיפורי חרטה בדומה לתנועת Me-Too, ומוצאת יציבות יומיומית בקשיבות: כשעולות תחושות דיספוריות או חרדתיות, היא נשענת עליהן בחמלה שחיפשה פעם במעבר הרפואי, ומגלה שקבלה עצמית — ולא שינוי ניתוחי — הביאה לה לבסוף שלווה.