יציאה מהארון כמי שעשה דטרנזיציה & האם אנשים טרנס ודטרנס יכולים להסתדר? (עם Paul Omar Lervåg)
5–13% מתחרטים על טרנזיציה רפואית, ועדיין כל אחוז הוא גוף ששונה לנצח. קולות דטרנס אינם איום על הטיפול; הם אזהרה שהורמונים וניתוחים אינם ניסויים תמימים.
סקירה כללית
Paul Omar Lervåg, כיום מי שעשה דטרנזיציה, יושב עם חברו Alexander, שעדיין טרנס, כדי לחקור כיצד טראומה משותפת ופחד מנזק רפואי בלתי הפיך מחלקים את הקהילות הטרנסיות והדטרנסיות. הם עוקבים אחר האופן שבו דחייה משני הצדדים מזינה רדיקליזציה, מדגישים את הצורך בהערכה כנה ואישית במקום אידיאולוגיה גורפת, ומדגימים חברות ששומרת על דיאלוג ועל אחריותיות.
סיכום וידאו מלא
פול עומר לרוואג, המדטרנזישנר המופיע בשיחה זו, פותח בהדגשה שאנשים טרנס ואנשי דטרנס חולקים הרבה יותר ממה ששני הצדדים מודים בדרך כלל. שתי הקבוצות, הוא אומר, עברו בדרך כלל טראומה משמעותית ובנו סביבה מנגנוני הגנה: אנשים טרנס חוששים לאבד גישה לטיפול מאשר מגדר ורוצים להגן על מי שעוברים מעבר צעירים יותר מפני שמירת סף, ואילו מדטרנזישנרים כמותו חוששים שיותר אנשים ידחפו להתערבויות רפואיות בלתי הפיכות שיתבררו כלא נחוצות. מפני שכל צד שומר מפני הסיוט שלו, הם “הופכים לחארות זה כלפי זה” במקום להכיר בפצע המשותף שלהם ולתמוך זה בזה. פול רואה בספרו הקרוב ניסיון לגשר על הפער הזה. לאחר מכן הוא נזכר ברגע שבו אמר לחברו הוותיק אלכסנדר — שעדיין מזוהה כטרנס — שהוא עושה דטרנזישן. התגובה הראשונה של אלכסנדר, שפול ביקש מאוחר יותר רשות לשחזר בספר, הייתה פשוט להתייחס אליו בטוב ולעודד חברים טרנס אחרים “לחבק” ו“לכלול” אותו במקום לנדות אותו. אלכסנדר מסביר שחשש לדחוף את פול לקיצוניות; פול, בתורו, מודה לו על התגובה האנושית הזו וטוען שלקהילות הטרנס יש אינטרס מעשי וגם מוסרי להישאר ביחסים טובים עם מדטרנזישנרים, כי דחייה מולידה את העוינות שהן חוששות ממנה. שני הגברים מנתחים כיצד קיצוניות מתרחשת בשני הצדדים. פול מציין שרבים מאנשי הטרנס נמשכים לקומוניזם לאחר שהימין דחה אותם, ואילו מדטרנזישנרים מתנדנדים לעיתים קרובות לכיוון ההפוך לאחר שלעגו להם או נידו אותם. הוא מצביע על מרפאות מסוג “Exodus” שמניחות שאיש אינו “באמת טרנס” ומנסות לשכנע מטופלים להימנע ממעבר כאחד המקצינים הגדולים ביותר של אנשי טרנס, בדיוק כפי שדחייה אכזרית מצד פעילי טרנס מקצינה מדטרנזישנרים. שניהם מסכימים שהפתרון הוא הערכה מורכבת ואינדיבידואלית ולא פרויקטים אידיאולוגיים גורפים. בפנייה לסטטיסטיקה, פול מצטט שיעורי דטרנזישן נוכחיים של כ-5–13% אך מתעקש שיש לפרק נתונים אלה: חלקם מפסיקים הורמונים מסיבות חברתיות, כלכליות או בריאותיות בלי לוותר על זהות טרנסית, ואחרים, כמותו, מסיקים שמעולם לא היו טרנס מלכתחילה. הוא חושש ששימוש במיעוט הקטן של המתחרטים כדי לשלול טיפול מהרוב שנהנה ממנו הוא “חריגה סמכותנית”, אך גם רוצה שסבלו של המיעוט יוכר ולא יוקטן. העיקרון המנחה, הוא טוען, צריך להיות לאפשר לאנשים לחיות את החיים שהם בוחרים גם כשאיננו מבינים לחלוטין את בחירותיהם. לבסוף, אלכסנדר שואל את פול איך נראה בעבר כשעוד הגדיר את עצמו כאישה טרנסית. פול מודה שהשתמש ב“סיפור אינטרסקס” כמגן מפני בושה, ושכנע את עצמו שנולד כך כדי שלא יצטרך להתמודד עם אחריות להחלטות רפואיות שהתחרט עליהן מאוחר יותר. הוא נזכר עד כמה פחד לומר לאלכסנדר את האמת, במיוחד לאחר שראה פוסט ישן בפייסבוק שבו אלכסנדר אמר למדטרנזישנרים “לסתום את הפה”. אלכסנדר מתנצל על ההתפרצות הבלתי בשלה הזו, ומייחס אותה למרירות ולחוסר בשלות אינטלקטואלית בימיו הראשונים באוניברסיטה. השיחה מסתיימת בהכרה הדדית עד כמה התקדמו שני החברים מאז.