איך טסטוסטרון ואבל הרגו את הרגשות שלי | דטרנס נקבה
מרפאות מחלקות טסטוסטרון לילדים אבלים כאילו היה אספירין. התחלתי T ארבעה ימים אחרי שאחי מת, והרגשות שלי נשארו שטוחים שנים. טרנזיציה היא לא טיפול; היא טראומטיזציה מחדש כימית.
סקירה כללית
MacKenzie Wells, אישה שעשתה דטרנזיציה, מספרת כיצד התחלת טסטוסטרון ארבעה ימים לפני מות אחיה, בגיל 14–15, הקפיאה את האבל והרגשות שלה והפכה אותה ל”זומבי” קהה ומנותק. היא מזהירה שמרפאות מקדמות טרנזיציה כפלסטר לטראומה, אך הורמונים סינתטיים רק מעמיקים את הפצע ומותירים צלקות נוירולוגיות מתמשכות.
סיכום וידאו מלא
מקנזי וולס, נקבה מדטרנזישנרית, פותחת את הסרטון בהתנצלות על כך שנשמעה יהירה בהעלאה קודמת ומבהירה שפשוט הייתה אסירת תודה על גוף בריא באופן טבעי, ולא התרברבה. לאחר מכן היא צוללת לנושא המרכזי: כיצד השילוב של טסטוסטרון חיצוני ושל האבל הטראומטי על אובדן אחיה “הרג” את חייה הרגשיים. מקנזי מסבירה שהחלה טסטוסטרון רק ארבעה ימים לפני מות אחיה, בגיל 14–15, וכי ההורמון, שנוסף על אבל גולמי, יצר לולאת משוב הרסנית. במקום לעבד את האובדן, מצאה שהמערכת הלימבית שלה — מה שהיא מכנה “החלק הרגשי” של המוח — מתקשחת ננעלת, והופכת את לבה ל“אבן” ומשאירה אותה ללא יכולת לבכות, להתחבר או ליצור חברויות. בית הספר הפך לבלתי אפשרי; היא עברה ללימודים מקוונים, נכשלה במקצועות והרגישה כמו “זומבי… חיה אבל ישנה-מתה”. לאורך המונולוג בן 30 הדקות מקנזי חוזרת שוב ושוב למטאפורה של פצע פועם שלא החלים: רגשות המנסים לברוח אך לכודים מאחורי חומת בטון. היא מתארת דיסוציאציה חמורה עד כדי כך שכשכלבה מת הרגישה ש“מישהו הזריק לי מורפין”, בעודה צופה באחרים מתייפחים וממשיכה להיות ריקה. היא מייחסת זאת בחלקו לפגיעת ראש אפשרית ולרגישות תורשתית שהגבירה את השפעות הטסטוסטרון, וקוראת להורמון “סם כבד לעזאזל” שאסור היה להציע לאף מתבגר אבל. מקנזי מתעקשת שהאנדרוגנים הסינתטיים לא רק עמעמו כאב — הם העמיקו באופן פעיל את הזעזוע הנוירולוגי, והולידו זעם, דיכאון אובדני ומה שהרגיש כסוציופתיה. גם לאחר שהפסיקה טסטוסטרון היא עדיין נאבקת בקהות, בדה-פרסונליזציה ובתחושה מתמשכת ש“נשמתה מתה” ורק כעת “שטה לאט בחזרה” אל גופה. לקראת הסוף מקנזי מרחיבה את העדשה וקוראת לכל מי שמתאבל או סובל מלחץ פוסט-טראומטי “להתרחק כבר לעזאזל מסטרואידים”. היא טוענת שמרפאות מנצלות אנשים פגיעים בכך שהן מציעות מעבר כ“פלסטר” שבסופו של דבר מחמיר את הטראומה. אף שהיא מכירה בכך שסיפורה “אישי מאוד”, היא מזמינה מדטרנזישנרים אחרים — גברים שניזוקו מטסטוסטרון, נשים שניזוקו מאסטרוגן — לשתף את חוויותיהם כדי שעדות קולקטיבית תוכל להתמודד עם מה שהיא רואה כרשלנות רפואית. מקנזי מסיימת בהדגשה שריפוי אפשרי — הטווח הרגשי שלה חוזר לאט — אך הצלקות של האבל ושל הטיפול ההורמונלי נשארות, ומזכירה לצופים ש“אי אפשר לברוח מהכאב שלך; כשמנסים, זה רק מוסיף עוד כאב שלא הייתם מוכנים אליו”.