להיות דטרנס ו”לפגוש את הקיר” | מ-FTM לשעבר
בגיל 25 המוח שלי הבשיל והדבר היחיד שרציתי היה בעל וילדים. ואז הסתכלתי במראה וראיתי מה הטסטוסטרון עשה. חמש שנות ”טיפול” מגיל 15 גזלו את החיים שאני רוצה בהם נואשות בחזרה.
סקירה כללית
MacKenzie Wells, בת 26, מספרת כיצד חמש שנים וחצי של טסטוסטרון שהחלו בגיל 15 הותירו לה תכונות גבריות בלתי הפיכות בדיוק כשמוחה הבוגר החל לחשוק בנישואים ובילדים. היא מייחסת את הטרנזיציה שלה לטראומת ילדות ובידוד, וכעת זרים קוראים אותה כאישה טרנס, בעוד היא נאבקת להנשית את קולה, קו שערה ולסתה מספיק כדי למשוך בן זוג סטרייט לפני שחלון הפוריות שלה ייסגר.
סיכום וידאו מלא
מקנזי וולס, שפעם הגדירה את עצמה ועברה מעבר רפואי כטרנסג'נדרית מנקבה לזכר, מדברת כעת כאישה מדטרנזישנרית בת 26 המנסה להבין את הסימנים הקבועים שהותירו חמש שנים וחצי של טסטוסטרון. בסרטון היא מתארת כיצד התעוררה בגיל 25 עם כמיהה פתאומית, כמעט פיזית, לחיים שדחתה כל שנות העשרה שלה: נישואין לגבר, ילדים ביולוגיים, ואבני הדרך הרגילות שנהגה לפטור כ“לא לאנשים כמוני”. השינוי, היא אומרת, לא בא מלחץ חיצוני או מהמרה פוליטית חדשה; הוא הרגיש כמו מתג שהתהפך במוחה לאחר שהתבגר סופית, והותיר אותה נבהלת מכך שהחלון שבו אפשר למשוך בן זוג ולהביא ילדים נסגר במהירות, בעוד גופה עדיין משדר את השפעות ההורמונים האנדרוגינים שהחלה בגיל 15. היא מתחקה אחר שורשי המעבר שלה לילדות שעברה בעיקר בבידוד וחרדה חברתית. מקנזי מספרת על בעיות חמורות של דימוי עצמי שהחלו מוקדם: אם שהייתה לעיתים קרובות נעדרת או כועסת, אח נכה שמשך את תשומת הלב של המשפחה, ואווירה בבית שהיא מסכמת כ“אין מקום לנשיות”. מכיוון שהייתה ילדה שובבה ובנונית עם תכונות ADHD שלא טופלו, מבוגרים תייגו אותה “שונה” ובדעתה, במרומז, “לא ממש ילדה”. עד גיל ההתבגרות הפנימה את הרעיון שהיא פגומה, בלתי ניתנת לאהבה ושונה מהותית מנקבות אחרות. המעבר, היא מאמינה כעת, היה ניסיון להימלט מהבושה הזו וליצור זהות חדשה שתרגיש סוף סוף לגיטימית. המורשת הפיזית של הטסטוסטרון — קול עמוק, קו לסת ששונה, ורידים בפנים וקו שיער נסוג — הופכת את החזרה לחיים כאישה רגילה למאיימת. מקנזי אומרת שזרים עדיין קוראים אותה כאישה טרנסית (מזכר לנקבה) ושגם מבטים כפולים של אנשים בעלי כוונות טובות בשירותים מרגישים כתזכורות יומיומיות ל“הרס” שאינה יכולה להסתיר. היא חוששת שבני זוג גברים פוטנציאליים יראו רק את שרידי הגבריות ובשקט יפסלו אותה כחברה או כאישה, פחד שהתעצם כשהיא מבחינה שמשיכותיה ההטרוסקסואליות מתחזקות. הביטוי “פגיעה בקיר”, פופולרי במעגלי המנוספירה ברשת, נתקע במוחה; היא מכירה באכזריות המם, ובכל זאת מודה ששעון הפוריות המתקתק ומראה שונה גורמים למטאפורה להרגיש אמיתית עבורה אישית. מבחינה פוליטית, מקנזי ממקמת את עצמה כנוטה לשמרנות ודוחה כל נרטיב שלפיו היא עושה דטרנזישן כדי לרצות גברים או להצטרף לגל “הכדור האדום”. היא מתעקשת שהרצונות המשתנים שלה ביולוגיים, לא אידיאולוגיים, וטוענת שילדים רבים שאינם תואמי מגדר היו גדלים להיות הומואים או סטרייטים רגילים אילו הושארו לנפשם. לדעתה, המערכת הרפואית נכשלה בכך שהציעה הורמונים במקום לטפל בכאוס המשפחתי, בבריונות ובעיכובים התפתחותיים שהזינו בפועל את הדיספוריה שלה. כעת, היא אומרת, עליה לשאת ב“נטל העצום” של הנשת עצמה — אולי באמצעות אימון קול, אלקטרוליזה ואפילו ניתוח פנים — כדי שהעולם החיצון יעניק לה את הקיום הנשי הרגיל שהיא כמהה אליו. למרות הטון העגום, מקנזי מסיימת בסירוב להיכנע. היא קובעת בבירור שהתאבדות אינה על השולחן ושתמשיך לעבוד לקראת יכולת תעסוקה, כישורים חברתיים וזוגיות, בין השאר כדי שנשים מדטרנזישנריות אחרות יוכלו לראות “מישהי שיצאה מהבור”. הסרטון משמש גם קינה וגם אזהרה: תיאור בגוף ראשון של האופן שבו מתבגרת מבודדת וכואבת יכולה להיות מובלת למעבר רפואי, רק כדי להתעמת עם שינויים בלתי הפיכים ועם סדרה מאוחרת, אך עיקשת, של כמיהות בוגרות קונבנציונליות מאוד.