על חווית המחזור הראשון שלי לאחר חזרה ממין | אישה שחזרה ממין
חמש שנים של טסטוסטרון הותירו אותי מתחננת לכריתת רחם—עד שהמחזור הראשון שלי חזר הראה לי שהאיבר שרציתי להסיר למעשה שומר אותי בחיים. המעבר מכר לי תרופה; החזרה ממין החזירה לי את הגוף שלי.
סקירה כללית
מקנזי וולס מהרהרת על המחזור השני שלה מאז החזרה ממין, ומתארת כיצד המחזור החודשי שהיה פעם מפחיד מרגיש כעת נורמלי ואפילו מבורך. היא נזכרת במחזורים הראשונים הכבדים שהציתו את רצונה לעבור מין וכיצד תוצאות הטסטוסטרון הותירו אותה באופן בלתי צפוי רגועה ומקבלת את הקצבים הטבעיים של גופה.
סיכום וידאו מלא
מקנזי וולס, מדברת ממושב הנוסע במשאית שלה על כביש צדדי שקט בקולורדו, פותחת את הסרטון בכך שמציינת את סיומו של המחזור החודשי האחרון שלה—רק השני מאז שהפסיקה לקחת טסטוסטרון וחזרה לזהותה המקורית. היא מציינת שהמחזורים שלה נמשכים כעת שלושה וחצי עד ארבעה ימים, קצרים יותר מארבעה וחצי עד חמישה ימים שחוותה כשחיה בקליפורניה, ותוהה בחצי רצינות האם הסביבה הגבוהה והכבידה הנמוכה עשויות להיות אחראיות לכך. לא משנה מה הסיבה, היא מברכת על הקיצור כסימן שהגוף שלה "הרבה יותר בריא" עכשיו כשהוא כבר לא תחת השפעה של הורמונים חוצי מין. במבט לאחור, מקנזי נזכרת באלימות שבה הגיבה פעם למחזור החודשי. היא החלה את גיל ההתבגרות מוקדם—שדיים בגיל תשע, מחזור ראשון בגיל שתים עשרה—וזוכרת זרימות של שבעה עד שמונה ימים כל כך כבדות שהרגישה לכודה ב"חיתולים למבוגרים". אי הנוחות הוחמרה על ידי שיתוק מוחין ועל ידי התחושה שהכל קרה "מהר מדי" בשביל ילדה לעכל. היא מציגה את המצוקה שפעם תייגה כ"דיספורית" כתגובה צפויה וכמעט אוניברסלית לגיל ההתבגרות המוקדם, ולא כראיה לזהות טרנסג'נדרית מולדת. לאחר חמש וחצי שנים על טסטוסטרון, היא ציפתה שהחזרה למחזור תהיה טראומטית; במקום זאת, המחזור הראשון לאחר הפסקת הטסטוסטרון הגיע "כמעט רגיל", עם התכווצויות ניתנות לניהול וללא תהפוכות רגשיות. היעדר הכעס, הטינה או הפאניקה הפתיע אותה: "זה היה כמו כל הזמן שביליתי בבריחה… אני לא מרגישה כלום. יש אי נוחות, עצבנות, אבל לא שנאה." השטיחות הרגשית הזו, היא אומרת, סימנה נקודת מפנה. במקום שבו פעם רצתה כריתת רחם וניתוח להסרת שדיים—בהנחה שהרחם שלה הוא "בית לתינוק" שניתן להשליך—היא רואה כעת באיבר הזה "עוגן" חיוני לשלמות האגן, לזיכרון ולבריאות ארוכת טווח. היא מצטטת סטטיסטיקות על סיכונים מוגברים לדמנציה, שבץ וצניחת איברים לאחר כריתת רחם, ומביעה תסכול על כך שנשים בריאות שמזדהות כטרנסג'נדריות יכולות לקבל את הניתוח כמעט על פי דרישה, בעוד שנשים עם מצבים גינקולוגיים מתישים נאלצות "לקפוץ דרך חישוקים". הנאום מדגיש עד כמה השקפתה השתנתה באופן קיצוני: היא כעת "מקבלת במלואה ואפילו נהנית" מהמחזור שלה, וחוגגת אותו כהוכחה שהגוף שלה "בריא ונועד להיות ככה." מקנזי מייחסת את הקלות שלה בחזרה לזהותה המקורית חלקית לגיל ולבגרות—"גדלתי מעבר לכאב שלי"—וחלקית להשפעה המתמשכת והמאזנת של הטסטוסטרון על ההורמונים שלה. היא מרגישה בר מזל שלא סבלה מדימומים ממושכים, גלי חום או תנודות במצב הרוח שחלק מהנשים שחזרו לזהותן המקורית מתארות, ותוהה בקול רם האם הטסטוסטרון ראוי לחלק מהקרדיט על כך שהמחזורים שלה קלים יותר אפילו עכשיו. עם זאת, הרווח הפסיכולוגי עולה על הפיזי: היא משווה את הרגע שבו המוח שלה עבר מפחד לקבלה ל"מתג" שהופעל, מה שהשאיר אותה חופשייה, מוקלת ואסירת תודה. היא מסיימת את הסרטון בכך שהיא מודה שאין לה חברים שחזרו לזהותם המקורית בחיים האמיתיים ושהדיבור לטלפון שלה על כביש ריק הוא הפלט היחיד שלה, אבל היא מבטיחה עוד סרטונים של "הקאת מילים" בקרוב.