סקירה כללית
הפרוטוקול ההולנדי הוא מודל הטיפול שהכניס חוסמי התבגרות לרפואת מגדר. הוא פותח בהולנד בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים על ידי קבוצה קטנה של קלינאים באוטרכט ובאמסטרדם. לפי הפרוטוקול, מתבגר שנבדק בקפידה וסובל מדיספוריה מגדרית לכל החיים (מצוקה מן הפער בין המין המגדרי לבין המגדר הנחווה) יכול היה להתחיל אגוניסט של הורמון משחרר גונדוטרופינים (GnRHa), תרופה שמכבה את האותות ההורמונליים שמניעים את ההתבגרות, מגיל 12 בערך. הורמוני המין השני הגיעו בגיל 16 בערך, והניתוח בגיל 18.
שני מחקרי המשך של קבוצה אחת מאמסטרדם, שפורסמו ב-2011 וב-2014, הפכו לראיה העיקרית לכך שהרצף הזה עובד. קווים מנחים בינלאומיים ציטטו אותם, ומרפאות בבריטניה, בצפון אמריקה, באוסטרליה ובמקומות אחרים אימצו גרסאות של הגישה. מאז 2019 בערך המחקרים עומדים בפני ביקורת מתמשכת. המבקרים מצביעים על המדגמים הקטנים, על האנשים שנשרו, על סולם מדידה שהוחלף, על מטופלת שמתה לאחר ניתוח, ועל כך שניסיון בריטי לשחזר את התוצאות לא מצא תועלת פסיכולוגית.
עמוד זה עוקב אחר הפרוטוקול ממקורותיו ועד לנתונים ההולנדיים החדשים ביותר, כולל van der Loos et al. 2022 על המשך ההורמונים וסקירת מועצת הבריאות ההולנדית ב-2026. הוא מציב את סיפוריהם של אנשים שעברו דה-טרנזיציה וקיבלו חוסמים בגיל צעיר לצד סיפוריהם של אנשים טרנסג'נדרים על אותו טיפול. הראיות הכלליות על חוסמים (צפיפות עצם, התפתחות המוח, פוריות, תופעות לוואי) נמצאות בחוסמי התבגרות. סקירות הראיות הלאומיות שבאו אחר כך נמצאות בסקירות ראיות. המחקר על דסיסטנס בילדות, שחלק גדול ממנו הגיע גם מאמסטרדם, נמצא בדסיסטנס.
נקודה מרכזית
המחקרים ההולנדיים היו המחקר הפרוספקטיבי הראשון על דיכוי התבגרות בגלל דיספוריה מגדרית. הם מצאו שיפור במצב הרוח ובהתנהגות בקבוצה קטנה שנבחרה בקפידה רבה. לא הייתה להם קבוצת השוואה, הם לא עקבו אחרי איש מעבר לשנות העשרים המוקדמות, והם לא חקרו את סוג המטופל שמרכיב היום את רוב ההפניות במדינות רבות. הקלינאים ההולנדיים עצמם אמרו שממצאיהם עשויים שלא לחול על הקבוצה החדשה יותר הזו.
מקורות הפרוטוקול
לפני חוסמי ההתבגרות
בשנות השבעים והשמונים טופלו "טרנססקסואלים" מבוגרים בהולנד בצוותי מגדר באמסטרדם ובאוטרכט. למתבגרים נאמר בדרך כלל לחכות לגיל 18 להורמונים. פגי כהן-קטינס, פסיכולוגית שעבדה עם מטופלים מבוגרים, עברה ב-1987 למחלקה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר במרכז הרפואי האוניברסיטאי של אוטרכט. מתבגרים עם דיספוריה מגדרית החלו להיות מופנים אליה. לפי עבודת דוקטורט של Amsterdam UMC מ-2024 שמתארת את תולדות המרפאה, היא שמה לב שחלק מהם מתקשים למרות תמיכה פסיכולוגית, ולחצה להוריד את הגיל להורמונים של המין השני ל-16 עבור קבוצה נבחרת ש"תפקדה היטב חברתית והיו לה הורים תומכים" (van der Loos 2024, The Dutch Protocol: Coming of Age).
הטיעון לטיפול מוקדם יותר נשען על מעקב אחר 22 המטופלים הצעירים הראשונים של מרפאת אוטרכט, שרואיינו בשנות העשרים שלהם לאחר ניתוח, ונראו טוב יותר ממבוגרים שעברו טרנזיציה מאוחר יותר. מייקל ביגס, סוציולוג מאוקספורד שכתב את ההיסטוריה המפורטת ביותר של הפרוטוקול, מציין שקבוצת ההשוואה הזו נלקחה מעשורים קודמים של מטופלים מבוגרים (Biggs 2023).
המתבגר הראשון שדוכא
הרעיון להשתמש ב-GnRHa בא מאנדוקרינולוגיית ילדים, שבה התרופות כבר שימשו לעצור התבגרות מוקדמת (התבגרות שמתחילה מוקדם מן הרגיל). המקרה הראשון שפורסם היה מטופלת שנודעה כ"FG" או "B", שהחלה דיכוי התבגרות בגיל 13, נשארה בכך עד 18, ואז קיבלה טסטוסטרון וסדרת ניתוחים: כריתת שד, כריתת רחם עם הסרת השחלות, וניתוח איברי מין, כשהאחרון עדיין היה תלוי בגיל 20 (Cohen-Kettenis & van Goozen 1998). ביגס מציין שבמשך כמה שנים דיווח המקרה הבודד הזה היה הראיה היחידה שפורסמה להתערבות. הוא גם מציין שהיא כבר אומצה במקומות אחרים, כולל בתקני הטיפול מ-2001 של Harry Benjamin International Gender Dysphoria Association, שלימים הפכה ל-World Professional Association for Transgender Health (WPATH) (Biggs 2023).
הקלינאים
שלושה שמות קשורים לפרוטוקול: פגי כהן-קטינס, הפסיכולוגית שביגס מייחס לה את ההמצאה העיקרית; הנרייטה דלמארה-ואן דה ואל, אנדוקרינולוגית ילדים במרכז הרפואי של אוניברסיטת VU (VUmc) באמסטרדם; ולואי חורן, אנדוקרינולוג בצוות המבוגרים, שהיה שותף לכתיבת ההצעה הראשונה בדפוס (Gooren & Delemarre-van de Waal 1996).
המאמר מ-1996 תיאר את ה-GnRHa כ"הפיך לחלוטין", טענה שלדברי ביגס לא עמדו מאחוריה נתונים באותה עת, בהתחשב בכך שהפרוטוקול משמעו דיכוי של עד ארבע שנים. הפרוטוקול נכתב רשמית ב-2006 (Delemarre-van de Waal & Cohen-Kettenis 2006) ושוב ב-2008 (Cohen-Kettenis, Delemarre-van de Waal & Gooren 2008). שירות המתבגרים עבר לאמסטרדם, שם המרכז למומחיות בדיספוריה מגדרית ב-VUmc (כיום Amsterdam UMC) הפך למקור של רוב המחקר.
הנימוק
הפרוטוקול נשען על שתי טענות: שחוסמים הם הפיכים (מפסיקים את התרופה וההתבגרות ממשיכה), ושהם מסייעים לאבחון בכך שנותנים "זמן לחשוב" בלי המצוקה של התבגרות לא רצויה. מטרה שלישית הייתה מעשית: מי שלא עובר לעולם את התבגרות המין שלו קל יותר לגרום להיראות כמו המין השני מאוחר יותר. ביגס טוען שהמטרה הקוסמטית הזו הייתה עיקר המכירה. אם כמעט כל מי שמתחיל חוסמים ממשיך להורמונים של המין השני, התקופה ה"אבחונית" לא נראית כמסננת איש (ראו חוסמי התבגרות: שאלת "כפתור ההשהיה").
כללי הזכאות
הפרוטוקול ההולנדי מעולם לא נועד לכל צעיר שאמר שהוא טרנסג'נדר. הקריטריונים שפורסמו היו נוקשים (Delemarre-van de Waal & Cohen-Kettenis 2006; de Vries et al. 2011):
| כלל | מה דרש | למה זה היה חשוב |
|---|---|---|
| דיספוריה מוקדמת ומתמשכת | דיספוריה מגדרית מגיל הילדות המוקדמת, שהחמירה עם השינויים הגופניים הראשונים של ההתבגרות | מעקבי הקלינאים עצמם הראו שהדיספוריה של רוב הילדים שהופנו למרפאה דעכה עד גיל ההתבגרות (ראו דסיסטנס). דיספוריה שנמשכה עד ההתבגרות והתעצמה בה נתפסה כסימן שהיא תימשך. |
| יציבות פסיכולוגית | ללא מצבים פסיכיאטריים חמורים שעלולים להפריע להערכה או לטיפול; מתבגרים עם בעיות כמו דיכאון חמור או פסיכוזה היו אמורים להיות מטופלים תחילה | כדי לוודא שהמצוקה לא נגרמה ממשהו אחר, ושהצעיר יכול להתמודד עם הטיפול |
| תמיכת משפחה | הורים או מטפלים שתמכו בטיפול ויכלו לספק תמיכה יציבה לאורך כל הדרך | הטיפול נמשך שנים ותלוי בבית יציב |
| גיל ושלב התבגרות | לפחות גיל 12 ובשלב טאנר 2–3 (הסימנים הגלויים הראשונים של ההתבגרות) | הקלינאים רצו שהמתבגר יחווה תחילה את תחילת ההתבגרות של עצמו, כמבחן אבחוני |
| הערכה מקיפה | פגישות רבות עם איש מקצוע בבריאות הנפש לאורך תקופה ארוכה לפני כל צעד רפואי, ותמיכה פסיכולוגית מתמשכת | כדי לחקור הסברים אחרים ולתמוך בקבלת ההחלטות |
הקריטריונים האלה שללו חלק גדול מההפניות. בקבוצה שיצרה את המחקרים מ-2011 ו-2014, 140 מתוך 196 מתבגרים שהופנו ברצף נחשבו כשירים לטיפול רפואי (de Vries et al. 2011). במרפאת ליידן בין 2010 ל-2018, 143 מתוך 214 מתבגרים שהיו מבוגרים מספיק לטיפול (67%) נחשבו מתאימים לחוסמים (Brik et al. 2020).
ביגס מצא שהפרקטיקה לא תמיד תאמה את הכללים הכתובים. גיל המינימום של 12 לא תמיד נשמר, והטבלה של המאמר מ-2014 עצמו מראה שהגילים בתחילת GnRHa בקבוצה הזו נעו בין 11.5 ל-18.5 (Biggs 2023; de Vries et al. 2014).
האם אנשים שעברו דה-טרנזיציה היו עומדים בקריטריונים?
כללי הזכאות הניחו שהערכה קפדנית של דיספוריה מוקדמת ומתמשכת יכולה לזהות מתבגרים שהדיספוריה שלהם תימשך. חלק מאנשי הדה-טרנזיציה אומרים שהם היו עוברים את הסינון הזה. הם מתארים דיספוריה מילדות, הערכות ארוכות ובלי סימני אזהרה ברורים, ובכל זאת עברו דה-טרנזיציה.
הייתי בפגישות שבועיות עם פסיכולוגית מגיל 12, עברתי הערכה לדיספוריה מגדרית שהורכבה ממספר פגישות במשך 6 חודשים ואובחנתי בגיל 15… הייתי מקרה מאוד ברור של נער טרנס בינארי עם דיספוריה חזקה שעמד בקריטריונים האבחוניים ולא הראה שום סימן אזהרה שיכול להצביע על דה-טרנזיציה עתידית, ובכל זאת הנה אני. —Wonderful_Walk4093, אישה שעברה דה-טרנזיציה
זה מצחיק, נראה שהרבה מאיתנו כאן הם אנשים שהיו מסווגים בעבר כ"טרנסים אמיתיים". דיספוריה מגיל הילדות, בלי אחד מהסימנים הסטריאוטיפיים של דה-טרנזיציה עתידית. זה באמת גורם לך לפקפק בכל העניין. —malcoze, אישה שעברה דה-טרנזיציה
הסיפורים האלה לא מראים באיזו תדירות מקרים שהתחילו מוקדם עוברים דה-טרנזיציה. הם מראים שההנחה המרכזית של הפרוטוקול — שקרייטריונים נכונים לבחירה יכולים לחזות מי יפיק תועלת — אינה דבר שאנשי הדה-טרנזיציה מקבלים כמובן מאליו. מחקר הילדות של אותו צוות אמסטרדם מצא שהדיספוריה של רוב הילדים שהופנו למרפאה דעכה, ושדיספוריה בילדות הייתה קשורה חזק למשיכה חד-מינית מאוחרת יותר (דסיסטנס). ביגס טוען שהפרוטוקול מעולם לא התמודד עם השאלה מה משמעות דיכוי ההתבגרות למתבגר שהדיספוריה שלו הייתה אולי דועכת אחרת.
המחקר מ-2011: חוסמים בלבד
מה הוא עשה
de Vries et al. 2011, שפורסם ב-Journal of Sexual Medicine, עקב אחר 70 הראשונים מתוך 111 מתבגרים שנרשמו להם חוסמים במרפאת אמסטרדם בין 2000 ל-2008. הם הוערכו לפני תחילת GnRHa ושוב זמן קצר לפני תחילת הורמונים של המין השני, בממוצע כעבור כשנתיים. המדדים כללו בעיות התנהגותיות ורגשיות (דיווח הורים ועצמי), דיכאון, חרדה, כעס, תפקוד כללי לפי הערכת קלינאים, דיספוריה מגדרית ושביעות רצון מהגוף.
מה הוא מצא
- בעיות התנהגותיות ורגשיות וסימפטומים דיכאוניים פחתו, והתפקוד לפי הערכת קלינאים השתפר.
- שיעור המתבגרים שבעיותיהם לפי דיווח ההורים היו בטווח הקליני ירד מ-44% ל-22%.
- הדיספוריה המגדרית וחוסר שביעות הרצון מהגוף לא השתנו. גם החרדה והכעס לא.
- אף מתבגר לא הפסיק את החוסמים. כל 70 עברו להורמונים של המין השני.
המחברים הסיקו שדיכוי ההתבגרות "יכול להיחשב תרומה בעלת ערך" לטיפול.
המגבלות
- אין קבוצת השוואה. השיפורים יכולים לשקף התבגרות, את התמיכה הפסיכולוגית שקיבל כל מתבגר, או רגרסיה לחציון (אנשים מוערכים בדרך כלל כשהמצוקה גבוהה, ולכן ציונים מאוחרים נוטים להיראות טובים יותר, יקרה מה שיקרה).
- נתונים קטנים וחסרים. בחלק מהמדדים התוצאות היו זמינות רק עבור כ-41 מתבגרים, לפי הניתוח החוזר של המכון הלאומי הבריטי למצוינות בבריאות ובטיפול (NICE), שדירג את הממצאים כוודאות נמוכה מאוד (NICE 2020).
- ציונים בעיקר תקינים בהתחלה. השינויים שדווחו היו בעיקר תזוזות בתוך הטווח התקין.
- הבעיה המרכזית לא השתפרה. התרופה נועדה להקל על מצוקה בנוגע לגוף, אך המדדים של המצוקה הזו נותרו ללא שינוי.
- כל המטופלים המשיכו. העובדה ש-100% המשיכו להורמונים יכולה להיקרא כסימן לבחירה טובה, או כסימן ש"ההפסקה" ה"אבחונית" לא פעלה כהפסקה.
המחקר מ-2014: אחרי הורמונים וניתוח
מה הוא עשה
de Vries et al. 2014, שפורסם ב-Pediatrics, עקב אחר אותה קבוצה עד לפחות שנה לאחר הניתוח. המשתתפים הוערכו שלוש פעמים: לפני החוסמים (גיל ממוצע 13.6), בתחילת הורמונים של המין השני (16.7) ואחרי הניתוח (20.7). ניתוח משמעו וגינופלסטיקה לנשים טרנס; לגברים טרנס כריתת שד וכריתת רחם עם הסרת השחלות.
מי היה במדגם הסופי
מתוך 70 המתבגרים במחקר מ-2011, 55 (22 נשים טרנס, 33 גברים טרנס) השתתפו בהערכה הסופית. המאמר מפרט את 15 אלה שלא:
| סיבה | מספר |
|---|---|
| עוד לא שנה אחרי הניתוח | 6 |
| לא כשירים רפואית לניתוח (למשל סוכרת לא מאוזנת, השמנה חולנית) | 3 |
| סירבו להשתתף | 2 |
| לא החזירו שאלונים | 2 |
| נשרו מהטיפול | 1 |
| נפטרה אחרי וגינופלסטיקה (פסציטיס נמקי, זיהום רקמתי חמור) | 1 |
אחד עשר מתוך 15 הלא-משתתפים היו נשים טרנס (נולדו זכרים). נתונים מלאים בכל שלוש נקודות הזמן היו זמינים ל-40 משתתפים.
מה הוא מצא
- הדיספוריה המגדרית וקשיי דימוי הגוף נמשכו לאורך דיכוי ההתבגרות ו"נסוגו" אחרי הורמונים וניתוח.
- התפקוד הפסיכולוגי השתפר בהתמדה, עד לשיעורי בעיות קליניות "שאינם ניתנים להבחנה ממדגמים של האוכלוסייה הכללית".
- הרווחה ואיכות החיים תוארו כדומות או טובות יותר מאשר בקרב בני גילם ההולנדים.
- אף משתתף לא דיווח על חרטה, וכולם היו "מאוד או די מרוצים" מהניתוחים שלהם.
המחברים הסיקו שהפרוטוקול נותן לצעירים עם דיספוריה מגדרית "את האפשרות להתפתח למבוגרים צעירים מתפקדים היטב". יחד עם המאמר מ-2011, זה הפך לראיה העיקרית לפרוטוקול בקווים מנחים כמו הקו המנחה של Endocrine Society מ-2017 ותקני הטיפול של WPATH.
הביקורת
אברוצזה, לוין ומסון (2023)
ב-2023, א. אברוצזה מהחברה לרפואת מגדר מבוססת ראיות (קבוצה ביקורתית כלפי טרנזיציה של צעירים), הפסיכיאטר סטיבן לוין והרופאה ג'וליה מסון פרסמו ביקורת מפורטת ב-Journal of Sex & Marital Therapy (Abbruzzese, Levine & Mason 2023). זה היה תגובה לאנלו דה פריס, שהגנה על המחקרים נגד מאמר קודם של לוין ועמיתיו (de Vries 2023).
המחברים מקבלים שהמחקרים הראו שהורמונים וניתוח "יכולים לשנות בהצלחה את המראה הפנוטיפי" של מתבגרים. הם טוענים שהמחקרים לא הראו תועלת פסיכולוגית גדולה מספיק כדי להצדיק את הנזקים, "כולל הוודאות של עקרות". נקודותיהם העיקריות:
- הטיית בחירה. רק מתבגרים שהתקדמו מספיק טוב בכל שלב עברו לשלב הבא ונספרו. מי שלא היו יכולים לעבור ניתוח, לא הגיבו או נשרו נעלמו מהתוצאות. בלשונם, המחקרים "דיווחו שלא במתכוון רק על תוצאות המקרה הטוב ביותר שלהם". הם מציינים מדגם סופי של 55, "כשהתוצאות המרכזיות זמינות ל-32 אנשים בלבד".
- סולם הדיספוריה המגדרית הוחלף. לUtrecht Gender Dysphoria Scale (UGDS) יש גרסה גברית וגרסה נשית עם פריטים שונים ברובם. לפני הטיפול ובתחילת ההורמונים מילאו המשתתפים את הגרסה למין הלידה שלהם. אחרי הניתוח מילאו את הגרסה למגדר המזוהה שלהם. המאמר עצמו אומר זאת. אברוצזה ועמיתיו טוענים שהמעבר לסולם שנועד למין השני "הבטיח בעצם" ירידה בציונים, ולכן הממצא הראשי של "הפוגת הדיספוריה המגדרית" הוא "חסר תוקף לחלוטין".
- ערבוב עם טיפול. כל מתבגר קיבל תמיכה פסיכולוגית מתמשכת, ולכן אי אפשר להפריד בין השפעות התרופות, הטיפול וההתבגרות.
- נזקים גופניים לא נמדדו. המחקרים לא העריכו עצם, מוח או תפקוד מיני, אף שהסיכונים האלה הועלו מההתחלה.
- תחלואה ותמותה. בספירת המוות והמטופלים שלא יכלו לעבור ניתוח מסיבות רפואיות, המחברים מעריכים תחלואה ותמותה חמורה לטווח קצר כ"אולי עד 6%–7%".
- ישימות ירודה. לדעת המחברים, ההצגה הנפוצה במרפאות היום היא דיספוריה שהתחילה אחרי ההתבגרות, יחד עם מחלה נפשית משמעותית: "שתי תצוגות קליניות שההולנדים פסלו במפורש". לכן אי אפשר ליישם עליהם את הממצאים.
המאמר נכתב על ידי מבקרים של טרנזיציה של צעירים ויש לקרוא אותו כטיעון, לא כסקירה ניטרלית. אבל כל נקודה ניתנת לבדיקה מול המאמרים המקוריים, והעובדות שהוא נשען עליהן (55 המשתתפים, החלפת הסולם, המוות, המטופלים שהוצאו, כללי הבחירה) באות מהדיווח של המחברים ההולנדיים עצמם.
מייקל ביגס
ההיסטוריה של ביגס מ-2023 (Biggs 2023) מגיעה למסקנות דומות בדרך אחרת. הוא טוען ש"מספר התצפיות היה קטן בהרבה מ-70", שהירידה בדיספוריה המגדרית "הייתה תלויה בסולמות שאינם בני השוואה" (ציונים לפני ואחרי באו משאלונים שונים), ושהתוצאות "משמיטות מטופלת אחת שמתה מפני שדיכוי ההתבגרות חייב וגינופלסטיקה מסוכנת יותר". הוא מוסיף ששתי הטענות המייסדות מעולם לא נבדקו: דיכוי של ארבע שנים או יותר לא הוכח כחסר השפעה מתמשכת, ומכיוון שכמעט כולם עברו להורמונים, ה"הפסקה" ה"אבחונית" מעולם לא מיינה איש. הפרוטוקול גם התעלם מהקשר בין דיספוריה בילדות להומוסקסואליות מאוחרת יותר, ומהשפעת הדיכוי על ההתפתחות המינית.
ביגס גם השווה את התוצאות ההולנדיות לתוצאות מוקדמות של השחזור הבריטי שמרפאת טוויסטוק הציגה בפני הדירקטוריון שלה ב-2015. הוא דיווח שהשיפור ההולנדי בתפקוד הפסיכולוגי לא חזר על עצמו באנגליה (Biggs 2020), והצביע על סימנים בנתונים המקדימים ההם ליותר פגיעה עצמית ויותר בעיות אצל בנות (Carmichael et al. 2021). הנתונים המקדימים ההם מעולם לא פורסמו בכתב עת, ולכן אי אפשר לבדוק אותם באופן עצמאי.
המוות לאחר הניתוח
אישה טרנס צעירה בקבוצה מתה אחרי הניתוח. המקרה שלה פורסם בנפרד על ידי הצוות הכירורגי של אמסטרדם (Negenborn et al. 2017). היא עברה דיכוי מהתבגרות מוקדמת, ולכן רקמת איברי המין שלה לא התפתחה מספיק לוגינופלסטיקה סטנדרטית בשיטת היפוך הפין. המנתחים השתמשו בקטע מעי במקום, ניתוח מורכב יותר. היא פיתחה פסציטיס נמקי שנגרם מ-E. coli עמיד לתרופות ומתה.
המאמר מ-2014 מזכיר את המוות במשפט אחד כסיבה לאי-השתתפות. המבקרים טוענים שמוות הקשור ישירות לפרוטוקול (דיכוי מוקדם שהוביל לניתוח מסוכן יותר) היה צריך להיות מטופל כתוצאה של הפרוטוקול, לא כנתון חסר. אותה בעיית רקמה פוגעת בזכרים אחרים שדוכאו מוקדם; ראו וגינופלסטיקה ותפקוד מיני.
נשירה ונתונים חסרים
המחברים ההולנדיים לא דיווחו על הבדלים סטטיסטיים בקו הבסיס בין 55 המשתתפים ל-15 הלא-משתתפים. המבקרים משיבים שהלא-משתתפים הם בדיוק האנשים שתוצאותיהם חשובות ביותר לבטיחות, ושאין הבדל בקו הבסיס לא אומר דבר על איך הסתדרו אחר כך. אותה בעיה עוברת דרך המחקרים ההולנדיים המאוחרים יותר. במחקר העצם של van der Loos et al. 2023 השתתפו רק 75 מתוך 143 כשירים (52%). בקבוצת המבוגרים של המרפאה, 36% מהמטופלים הפסיקו להגיע אחרי כמה שנים (Wiepjes et al. 2018).
אנשי הדה-טרנזיציה מעלים לעתים קרובות את הנקודה הזו מניסיונם. כמה מהם אומרים שהם פשוט הפסיקו ללכת למרפאה ומעולם לא היו נרשמים כמי שעברו דה-טרנזיציה.
מעולם לא דיברתי שוב עם הרופא במרפאת המגדר אחרי שהפסקתי את ההורמונים, אז איך הם היו יודעים בכלל שעברתי דה-טרנזיציה? —Lurkersquid, אישה שעברה דה-טרנזיציה
גם חתמתי על מסמכים שמשמעם שאני נכלל באיזה מחקר, אבל אני די בטוח שהם לא רושמים אותי עכשיו כדי-טרנזיציה. אז אני לא בטוח כמה אמיתיים המחקרים האלה יכולים להיות. כל כך הרבה אנשים שעברו דה-טרנזיציה פשוט נעלמים מהמרפאות שלהם כי יש להם טראומה קשורה ואין להם רצון לחזור. —ClydeFallon, אישה שעברה דה-טרנזיציה
השחזור הבריטי: Carmichael et al. (2021)
שירות פיתוח הזהות המגדרית (GIDS) של טוויסטוק בלונדון החל "מחקר התערבות מוקדמת" ב-2011. הוא נועד לשחזר את הגישה ההולנדית אצל בני 12–15 עם דיספוריה חמורה ומתמשכת, עם קריטריוני כניסה דומים: דיספוריה לכל החיים, יציבות פסיכולוגית ולפחות שישה חודשי הערכה (Carmichael et al. 2021).
| אמסטרדם (de Vries et al. 2011) | לונדון (Carmichael et al. 2021) | |
|---|---|---|
| מדגם | 70 מתוך 111 שטופלו, 2000–2008 | 44, החלו 2011–2015 |
| קבוצת השוואה | אין | אין |
| בעיות פסיכולוגיות | השתפרו | ללא שינוי (דיווח הורים ועצמי) |
| פגיעה עצמית | לא דווח בנפרד | ללא שינוי בממוצע |
| דיספוריה מגדרית | ללא שינוי | ללא שינוי |
| עברו להורמונים של המין השני | 70 מתוך 70 (100%) | 43 מתוך 44 (98%) |
| נתונים בנקודות זמן מאוחרות | כ-41–70 בהתאם למדד | 24 אחרי שנתיים, 14 אחרי שלוש |
המחברים לא מצאו "שינויים בתפקוד הפסיכולוגי, באיכות החיים או במידת הדיספוריה המגדרית". צפיפות העצם פיגרה אחרי בני הגיל, ותופעות לוואי כמו כאבי ראש, גלי חום ועייפות היו נפוצות. המחקר לא פורסם בכתב עת עד 2021, עשר שנים אחרי שהחל; ביגס טוען שהעיכוב שיקף את תוצאותיו המאכזבות. ניתוח חוזר ב-2024 של הנתונים שפורסמו בחן כל אדם בנפרד במקום ממוצעי קבוצה. הוא מצא ש-15–34% מהצעירים "החמירו באופן מהימן", בהתאם למדד ולנקודת הזמן (McPherson & Freedman 2024).
הניסיון הישיר ביותר לחזור על המחקר ההולנדי, עם כללי בחירה דומים, אפוא לא שחזר את התועלת הפסיכולוגית שלו. מחקר אמריקאי מאוחר יותר על 94 צעירים שהחלו חוסמים גם לא מצא שינוי מדיד בבריאות הנפש במשך שנתיים, כש-37% מנתוני הדיכאון חסרים במעקב (Olson-Kennedy et al. 2025; ראו מחקר Olson-Kennedy של NIH).
התגובה ההולנדית
הקלינאים ההולנדיים לא משכו את המחקרים. בתגובתה ללוין ועמיתיו טענה דה פריס שהמבקרים הבינו לא נכון את המחקר, שמחקרים מאוחרים יותר וקצרים יותר הראו גם הם תפקוד פסיכולוגי משופר או יציב והקלה באי-התאמה מגדרית, ושהוערכה קפדנית והסכמה מדעת תמיד הומלצו (de Vries 2023). העמדה ההולנדית הרחבה, שחזרו עליה מועצת הבריאות ההולנדית והממשלה ב-2026, היא שבעיות שנמצאו בחו"ל (למשל על ידי סקירת Cass באנגליה) באות ממרפאות שלא הלכו במודל ההולנדי, ולכן אינן חלות על הטיפול ההולנדי (משרד הבריאות, הרווחה והספורט 2026).
כיצד מרפאות ברחבי העולם סטו מהקריטריונים
הפרוטוקול ההולנדי התפשט מהר. ברוב המקומות אומצו התרופות וספי הגיל, אבל כללי הזכאות הוקלו או בוטלו.
אוכלוסיית המטופלים השתנתה
מאז 2012 בערך עלו בחדות ההפניות למרפאות מגדר לצעירים במדינות רבות, והרוב עבר לנשים מתבגרות. לרבות מהן לא היה היסטוריה של דיספוריה בילדות והיו להן בעיות נפשיות אחרות. בשירות המגדר הראשון לצעירים בפינלנד, 41 מתוך 47 מתבגרים שהוערכו ב-2011–2013 (87%) נולדו נשים, 75% היו קודם בטיפול פסיכיאטרי מיוחד מסיבות אחרות, ול-64% לא הייתה דיספוריה מגדרית בילדות שהם או הוריהם זכרו (Kaltiala-Heino et al. 2015). אלה שתי הקבוצות — התחלה אחרי ההתבגרות ובעיות פסיכיאטריות משמעותיות — שהקריטריונים ההולנדיים שללו. ראו שינוי דמוגרפי ודיספוריה מגדרית עם התחלה מהירה.
אנגליה
ב-GIDS ניתנו חוסמים תחילה רק במסגרת מחקר ההתערבות המוקדמת. סקירת Cass 2024 מצאה שמאז 2014, לפני שהיו תוצאות זמינות, "עברו החוסמים מפרוטוקול מחקרי בלבד לזמינות בפרקטיקה קלינית שגרתית". הם ניתנו לקבוצה רחבה יותר של מטופלים שלא היו עומדים בקריטריוני הכניסה המקוריים. הסקירה גם מצאה שההערכה הייתה לא עקבית ושהסברים אחרים למצוקה, כמו אוטיזם וטראומה, לא נחקרו לעתים קרובות. ראו GIDS של טוויסטוק ובל נגד טוויסטוק.
קווים מנחים
- הקו המנחה של Endocrine Society מ-2017 המליץ על חוסמים בסימנים הראשונים של ההתבגרות. לפי הדירוג של עצמו, הראיות מאחורי כל המלצה למתבגרים היו באיכות נמוכה או נמוכה מאוד. ראו Endocrine Society.
- WPATH Standards of Care 8 (2022) דורש "כמה שנים" של מצוקה מתמשכת והערכה יסודית, אבל לא קובע דרישה שהדיספוריה החלה בילדות המוקדמת. הוא לא קבע גיל מינימום להורמונים או לרוב הניתוחים. גילי מינימום בטיוטה מ-2021 הוסרו לפני הפרסום. ראו WPATH.
- מרפאות אמריקאיות רבות עברו למודל "מאשר", שבו הזהות המוצהרת של הצעיר מתקבלת ולא נחקרת (ראו סקירות ראיות: מודל האישור).
בתוך הולנד
גם במרפאות ההולנדיות הפרקטיקה השתנתה. בליידן (2010–2018) הגיל הטיפוסי בתחילת החוסמים היה 15 לנשים טרנס ו-16 לגברים טרנס, בשלב מאוחר של ההתבגרות או אחריה. עשרים מתבגרים נשארו על חוסמים יותר מהמתוכנן, לעתים קרובות בגלל מצבים משפחתיים לא יציבים, אוטיזם או דיכאון (Brik et al. 2020). בקבוצה של 720 אנשים באמסטרדם, הגיל החציוני בתחילת החוסמים היה 16.0 לאלה שנולדו נשים (van der Loos et al. 2022). סקירה של 20 שנה של 1,766 ילדים ומתבגרים באמסטרדם מצאה עלייה תלולה בהפניות, תזוזה לעבר נשים וגילים עולים בקבלה ובתחילת החוסמים (van der Loos et al. 2023, J Sex Med).
מה מתארים אנשי הדה-טרנזיציה
אנשי דה-טרנזיציה שטופלו מחוץ להולנד מתארים לעתים קרובות את השלבים שהקריטריונים ההולנדיים נועדו להבטיח כחסרים: הערכות של כמה פגישות, היסטוריה פסיכיאטרית שהוזנחה והורים שנאמר להם שהטיפול דחוף.
הלוואי שמישהו היה יכול להפריך את הטענה שחוסמי התבגרות אינם ניסויים ושהם משמשים בעקביות כבר עשורים. אמירה מטעה מאוד, כי הפרוטוקול ההולנדי לא נשמר במדינות אחרות; הוא שונה באופן רדיקלי על ידי החלתו על אוכלוסייה אחרת. מבחינה היסטורית, הוא מעולם לא שימש כשילדים היו עם דיספוריה שהתחילה מאוחר בגיל העשרה. —Takeshold, אישה שעברה דה-טרנזיציה
אני זוכר שהייתי בן 16 והלכתי למרפאת המגדר ופחדתי כל כך שהם יעשו לי שומר סף. דאגתי כל כך שהם יהיו מודאגים מכך שהעידתי ממש בבית משפט נגד מישהו שאנס אותי, שהייתה לי הפרעת אכילה, שהייתה לי היסטוריה של דיכאון וניסיונות התאבדות, שהייתה לי חרדה כרונית חמורה והתקפי פאניקה — אבל הם לא היו מודאגים מהדברים האלה בכלל. —Admirable_Treacle_97, אישה שעברה דה-טרנזיציה
נרשמו לי אסטרוגן וחוסמי התבגרות בגיל 16. רק שתי פגישות של שעה עם פסיכיאטר בבית החולים לילדים, ואז קיבלתי אור ירוק להתחיל טיפול הורמונלי. —Dear-Shift-7636, גבר שעבר דה-טרנזיציה
הסיפורים האלה מתארים טיפול שהפר את הכללים המקוריים: חוסר יציבות פסיכיאטרית, מעט חקירה, ובמקרים מסוימים הורמונים שהחלו יחד עם החוסמים. ראו בריאות הנפש ודיספוריה מגדרית, טראומה והסכמה מדעת.
דיכוי בגיל צעיר: סיפורי דה-טרנזיציה וסיפורי טרנס
אנשי דה-טרנזיציה
חלק מאנשי הדה-טרנזיציה קיבלו חוסמים בגיל ההתבגרות המוקדם, קרוב לגיל ולשלב ההתבגרות שהפרוטוקול התכוון אליהם. הסיפורים שלהם מתמקדים באופן שבו הוצגה ההחלטה, במה שלא נחקר ובמה שאבד.
המשפחה של אחד המגיבים תכננה את הפרוטוקול ההולנדי בשמו:
קיבלתי חוסמים בגיל 12 והתחלתי טסטוסטרון במינון נמוך שחיקה התבגרות גברית. המשפחה שלי ואני תכננו לעשות את הפרוטוקול ההולנדי מאז שהייתי די צעיר. יש לי רגשות מאוד מעורבים — במקרים מסוימים זה יכול להיות שווה את זה, אבל יש יותר מדי לא-ידועים. ההורים שלי באמת רצו את הטוב ביותר עבורי וקיבלו רק מידע ומשאבים מאשררים. עכשיו אני אישה בת 15 עם קול עמוק ופנים גבריות, ולאחרונה בחרתי להפסיק את החוסמים והטסטוסטרון. אני מרגישה כמו ניסוי מדעי, ואני בעצם רק מחכה לראות מה יקרה לגוף שלי. —redactedchicken, מגיבה ב-/r/detrans
אחרים מתארים את החוסמים כצעד הראשון בדרך שלהוצרכו ללכת בה מהר, כדי שלא יעברו את ההתבגרות שלהם:
עברתי טרנזיציה חברתית בגיל 10, הוכנסתי לחוסמים מהר מאוד אבל התחלתי טסטוסטרון רק בגיל 15/16 בערך. הניסיון שלי היה דומה לשלך: אמרו לי לפעול מהר כדי שלא אעבור התבגרות נשית; זו הייתה גם אחת הנקודות המרכזיות שהובילו אותי להמשיך בטרנזיציה, פשוט אישרו אותי מכל כיוון, אז כילד קטן חשבתי שזה נהדר, עד לאחרונה. —Empty_Context222, אישה שעברה דה-טרנזיציה
למרות שזו הייתה הבחירה שלי ואני מודע לכך שאני אחראי לזה לפחות בחלקו, אני עדיין כל כך כועס שקיבלתי חוסמים בגיל 14 וזריקות טסטוסטרון בגיל 16. המוח שלי לא היה מפותח מספיק כדי להבין לגמרי את השינויים (שלעתים בלתי הפיכים) שהטיפול ההורמונלי יביא, ואם המטפלים היו רק מנסים לחפור באמת לעומק, הם היו מבינים שמה שחשבתי בטעות לדיספוריה מגדרית היה בעצם רק טראומה ושנאה עצמית מושרשות עמוק. —Luzzenz, אישה שעברה דה-טרנזיציה
חלק אומרים שנאמר להם שהחוסמים לא מזיקים, מה שמהדהד את שפת "ההפיכות המלאה" של ההצעה מ-1996:
רציתי חוסמי התבגרות כשהייתי צעיר יותר כי שמעתי שהם לא מזיקים ויעזרו לאנשים שמתמודדים עם דימוי עצמי כמוני. מעולם לא סיפרו לי על שום נזק ביולוגי שהם עלולים לגרום. —willow_wind, מטילה ספק במעמד הטרנס של עצמה
וחלק מצביעים על כך שלוח הזמנים של הפרוטוקול עצמו, חוסמים מגיל 12 עד הורמונים בגיל 16, משמעו שנים של דיכוי, לא הפסקה קצרה:
יתרה מכך, מישהו יצטרך להיות על חוסמים בערך 5 שנים בין תחילת ההתבגרות לזמן שבו הוא מבוגר מספיק כדי לקבל החלטה מודעת לגבי טרנזיציה. אי אפשר להחשיב את זה לקורס קצר טווח. —bigbeard61, גבר שעבר דסיסטנס
אנשים טרנסג'נדרים
אנשים טרנסג'נדרים שקיבלו חוסמים מוקדם, או שמצרים על שלא קיבלו, מתארים אותם לעתים קרובות כטיפול שחסך מהם את ההשפעות הכואבות והקבועות ביותר של ההתבגרות הלא נכונה. בצורתה החזקה ביותר, התפיסה הזו אומרת שההתבגרות הביולוגית היא בעצמה בלתי הפיכה. מניעת חוסמים אינה אפוא בחירה ניטרלית, ומתבגר שמפסיק אותם עדיין יכול לעבור את ההתבגרות שלו.
לתת למישהו דרך לא לגרום לנזק של ההתבגרות הלא נכונה היא הנקודה* של החוסמים. לתת לו את ההזדמנות להחליט, לפני שההורמונים הלא נכונים נכפים עליו, נכון? אם אתה לא נותן למישהו את מה שהוא רוצה, אל תכריח אותו לחיות את מה שעלול מאוד להזיק לו.* —ZoeyKaisar, אישה טרנסית (MTF)
אם הילד שלך בן ה-13 חווה מצוקה מההתבגרות, חוסמי התבגרות יכולים להיות אפשרות בטוחה והפיכה לתת לו זמן לחקור את זהותו בלי הלחץ הנוסף של שינויים גופניים לא רצויים. —Alexzulii, גבר טרנס (FTM)
ידעתי שמשהו שם מגיל 7, אבל אז לא ידעתי שלהיות טרנס הוא בכלל דבר. כתוצאה מכך דחקתי את עצמי עד שנות העשרים המוקדמות, ועברתי טראומה מעשור של התבגרות. אם הייתי יודע אז מה זה, לא הייתי סובל כל כך, ואני בטוח שיכולתי לשכנע את ההורים שלי לשים אותי על חוסמי התבגרות. —Ok_Delay1124, אישה טרנסית (MTF)
לא כל סיפור טרנס כל כך חד-משמעי. גבר טרנס שקיבל חוסמים בגיל 11 או 12 היה אסיר תודה עליהם, אבל גם אמר שהוא לא מתחרט על החלק של ההתבגרות הנשית שעבר:
אני לגמרי מבין את זה — אני בכלל לא "מתחרט" על ההתבגרות הנשית. לא עברתי את כולה, אבל אני זוכר שהתלהבתי משדיים ודברים כאלה, אני שמח שיכולתי לקבל חוסמים הורמונליים כל כך מוקדם (בערך 11–12). —MISOSOOUPE, גבר טרנס (FTM)
איפה הסיפורים נפגשים ומתפצלים
| שאלה | סיפורי טרנס | סיפורי דה-טרנזיציה |
|---|---|---|
| מה עושים החוסמים? | מונעים שינויים בלתי הפיכים של ההתבגרות הלא נכונה; קונים זמן | עוצרים התפתחות בחלון שלא חוזר; לא הפסקה |
| האם טיפול מוקדם הוא יתרון? | כן: מוקדם יותר משמעו פחות מצוקה ותוצאות גופניות טובות יותר אחר כך | הטיפול המוקדם הגיע לפני שהם יכלו להבין מה נקבע, או לחקור סיבות אחרות |
| האם הוסברו הסיכונים? | מתוארים לעתים קרובות כבטוחים והפיכים | אומרים לעתים קרובות שנאמר להם שהחוסמים לא מזיקים |
| ומה עם "הזמן לחשוב"? | זמן לחקור זהות בלי מצוקה | הזמן שימש להתכונן לצעד הבא, לא לפקפק בו |
שתי הקבוצות מתארות את אותו טיפול, במקרים מסוימים באותם גילים, עם תוצאות הפוכות. שתיהן מתארות את גיל ההתבגרות המוקדם כתקופה שבה היה צריך לקבל החלטות תחת לחץ. המחלוקת היא איזו טעות גרועה יותר: לעבור התבגרות שלא רצית, או להחמיץ אחת שהיית רוצה שיהיה לך. המחקרים ההולנדיים לא יכולים להכריע בזה, כי הם מעולם לא עקבו אחר קבוצה שלא קיבלה חוסמים והם עצרו בגיל 20 בערך.
מה אמרו הקלינאים ההולנדיים מאז
הצוות ההולנדי הגן על עבודתו המקורית תוך אזהרה, בכמה נקודות, שאין ליישם אותה באופן בלתי ביקורתי על מטופלי היום.
- 2020: "יש הצדקה למעט זהירות." בפרשנות ב-Pediatrics ציינה אנלו דה פריס שהפרוטוקול המקורי דרש "נוכחות של דיספוריה מגדרית מהגיל הרך". היא ציינה שמתבגרים עם היסטוריה שהחלה אחרי ההתבגרות "עדיין לא השתתפו במחקרי ההערכה המוקדמים". היא אמרה שזה "מעלה את השאלה" אם התוצאות החיוביות חלות גם על מתבגרים שמופיעים היום "במספרים עצומים", כולל מבוגרים יותר "אולי בלי היסטוריה בילדות". היא ציינה שכמה תולדות מקרה מתארות מתבגרים שהופיעו מאוחר יותר ובסוף עברו דה-טרנזיציה, ושמחקרים שיטתיים על הפסקה אחרי הורמונים או ניתוח "חסרים כרגע" (de Vries 2020).
- 2021: "אנחנו לא יודעים אם המחקרים שעשינו בעבר עדיין יכולים לחול על התקופה הזו." תומס סטנסמה מהמרכז באמסטרדם אמר לעיתון ההולנדי Algemeen Dagblad ש"נרשמים הרבה יותר ילדים, וגם מסוג אחר", עם פי שלושה יותר נרשמים שנולדו נשים מאשר נולדו גברים. הוא אמר שיש מעט מחקר על חוסמים והורמונים בצעירים, "ולכן זה גם נתפס כניסויי". הוא גם ביקר מרפאות בחו"ל על שאימצו "בעיניים עצומות" את הטיפולים ההולנדיים בלי לחקור את המטופלים שלהם (תרגום לאנגלית דרך Voorzij). כמה חודשים לאחר מכן אמר ל-NRC שאין "ראיה" להייפ, ושהמטופלות הנשיות החדשות יותר לא היו יותר או פחות לא-מתאימות מגדרית מהקודמות (NRC 2021).
- 2022–2024: הגנה על המחקרים. דה פריס הגנה על הממצאים מ-2011 ו-2014 נגד המבקרים (de Vries 2023), והצוות ממשיך לעמוד מאחורי הפרוטוקול. הם מצביעים על נתוני מגמת הזמן שלהם, שלא מצאו שינוי בעוצמת הדיספוריה או בתפקוד הפסיכולוגי בהפניות לאמסטרדם מ-2000 עד 2016, מלבד השינוי ביחס המינים.
שתי העמדות יכולות להתקיים זו לצד זו: הקלינאים ההולנדיים טוענים שהמודל שלהם עובד למטופלים שלמענם נועד, ושמרפאות שהקלו בקריטריונים הן בעיה נפרדת. חלק מאנשי הדה-טרנזיציה קוראים את אזהרות הקלינאים כהודאה שהראיות מעולם לא כיסו אנשים כמותם.
המחברים של המחקרים ההולנדיים מתחילים לדבר בקול על כך שהמערכת הנוכחית של אישור בלבד אינה נתמכת על ידי ממצאיהם בגלל הבדלי האוכלוסייה, אף שאותם מחקרים משמשים כמעט אך ורק להצדקתה. —spare_eye, אישה שעברה דסיסטנס
נתוני מעקב הולנדיים עדכניים
המשך הורמונים: van der Loos et al. (2022)
המחקר ההולנדי הגדול האחרון קישר את תיקי מרפאת אמסטרדם למרשם המרשמים הלאומי (van der Loos et al. 2022, Lancet Child & Adolescent Health).
- מי: 720 אנשים (69% נולדו נשים) שהחלו חוסמים לפני גיל 18 ואז הוסיפו הורמונים של המין השני.
- ממצא: בסוף 2018, ל-704 (98%) היה מרשם להורמונים של המין השני; ל-16 לא.
- גילים: הגיל החציוני בתחילת החוסמים היה 14.1 לאלה שנולדו גברים ו-16.0 לאלה שנולדו נשים. בסוף המעקב הגיל החציוני היה רק כ-20 ו-19.
- אין מנבאים: גיל, שלב התבגרות, שנת הביקור הראשון והסרת הגונדות לא ניבאו הפסקה.
המחברים כינו את התוצאה מרגיעה. גבולותיה משמעותיים:
- מרשם אינו מדד לתועלת. המחקר ספר מרשם מבוטח בתאריך אחד. הוא לא מדד אם אנשים לקחו את התרופות, או את רווחתם, שביעות רצונם או חרטתם.
- המעקב היה קצר. בקבוצת המבוגרים של אמסטרדם, חרטה הופיעה בממוצע כ-11 שנים אחרי תחילת ההורמונים, בטווח של כ-4 עד 22 שנים (Wiepjes et al. 2018). רוב המשתתפים במחקר מ-2022 לא הגיעו לנקודה הזו.
- כריתת גונדות כופה המשכיות. אנשים שהוסרו מהם השחלות או האשכים זקוקים להורמון מין לכל החיים כדי להגן על העצמות. מרשם מתמשך לא מראה שהם עדיין תומכים בטרנזיציה שלהם.
- נספרו רק אלה שהגיעו להורמונים. כל מי שהפסיק אחרי חוסמים בלבד הוצא.
- נתונים אחרים שונים. מחקר אמריקאי של תיקי בריאות צבאיים מצא שכ-3 מתוך 10 הפסיקו הורמונים בתוך ארבע שנים (Roberts et al. 2022).
חלק מהמגיבים הטרנסים מצטטים שיעורי המשכיות גבוהים כראיה שמתבגרים שמתחילים טיפול משנים את דעתם לעתים רחוקות. אנשי הדה-טרנזיציה שדנו במחקר כשהופיע שאלו מה ה-98% באמת מדד:
בעיני, הבעיה הגדולה ביותר היא ה*סיבה להמשכיות. האם המשתתפים המשיכו בטיפול מתוך שביעות רצון או מפני שהרגישו שהם חייבים להמשיך בגלל בעיות התפתחותיות, חברתיות או רפואיות?* —OnceBitten8240, אישה שעברה דה-טרנזיציה
הפסקת חוסמים
המחקרים ההולנדיים מדווחים שמעט מאוד מתבגרים מפסיקים חוסמים:
- 1.4% מאלה שהחלו חוסמים בסקירה של 20 שנה באמסטרדם הפסיקו, בעיקר מפני שהדיספוריה שלהם נעלמה (van der Loos et al. 2023, J Sex Med).
- 3.5% (5 מתוך 143) בליידן הפסיקו מפני שלא רצו יותר טיפול מגדרי. הסיבות שלהם כללו תחושת אי-בינאריות, התאהבות ובעיות משפחתיות או אישיות (Brik et al. 2020).
המחברים של ליידן עצמם כתבו שהמעבר הגבוה להורמונים עשוי לשקף קריטריוני זכאות שבוחרים מתבגרים מאוד סבירים להמשך, ושהמחקר שלהם לא היה יכול להראות אם החוסמים עצמם הופכים את ההמשכיות לסבירה יותר.
מחקרי תוצאה הולנדיים אחרים
מחקרי מעקב אחרים של אמסטרדם מצאו שצפיפות העצם בעמוד השדרה אצל אלה שנולדו גברים עדיין הייתה מתחת לרמה שלפני הטיפול לגיל אחרי כ-12 שנות הורמונים (van der Loos et al. 2023); שלא היה לאף אחת מ-29 נשים טרנסיות שדוכאו בהתבגרות מוקדמת זרע בוגר בניתוח (de Nie et al. 2022); ושחרטה של מבוגרים אחרי כריתת גונדות הייתה 0.3–0.6%, נספרת רק כהתחלה מחדש של הורמונים של מין הלידה, כש-36% מהמטופלים כבר לא מגיעים (Wiepjes et al. 2018). אלה מכוסים בחוסמי התבגרות, פוריות וחרטה על טרנזיציה.
סקירת מועצת הבריאות ההולנדית (2026)
אחרי שתי הצעות בפרלמנט ההולנדי, שרת הבריאות ביקשה ממועצת הבריאות של הולנד (Gezondheidsraad) לסקור את הטיפול המגדרי בצעירים. עצתה, שפורסמה ב-30 ביוני 2026, מכסה חוסמים והורמונים של המין השני מתחת לגיל 18 אבל לא ניתוח (Gezondheidsraad 2026). מסקנותיה העיקריות:
- הטיפול המגדרי ההולנדי בצעירים "מאורגן בקפידה", עם שלב חקירה נרחב, ומתאים למסגרת המשפטית ההולנדית.
- הטיפולים משיגים את ההשפעות הגופניות המיועדות. יש "סימנים לשיפור מסוים" בתוצאות הנפשיות, והנתונים הנוכחיים על השפעות לא מכוונות אינם מעוררים דאגה.
- ההשפעות על קוגניציה ופוריות נחקרו בצורה לא מספקת, ונתונים ארוכי טווח חסרים.
- המחקרים ההולנדיים מראים ש-0% עד 3.5% מפסיקים הורמונים שהחלו כקטינים, ולא נמצאה חרטה. אבל מספר האנשים עם חרטה "לא ניתן לקבוע כראוי" בגלל מעקב קצר ו"נשירה משמעותית" במחקרים. המועצה גם ראתה סימנים לכך שכמה שמפסיקים או מתחרטים לא מספרים לנותני הטיפול שלהם.
- הפרקטיקה הבינלאומית שמפנה לפרוטוקול ההולנדי "לא תמיד תואמת" את המודל ההולנדי הנוכחי, ולא ברור אם מדינות אחרות הקדישו תשומת לב מספקת לחקירה ולתמיכה פסיכולוגית.
המועצה לא המליצה לשנות את ארגון הטיפול, בנימוק שגם אי-עשייה עלולה להזיק לבריאות הנפש. היא המליצה על יותר חקירה של שאלות מגדר ברפואה הכללית ובטיפול שגרתי בבריאות הנפש, כללים ברורים יותר לאבחון ולהערכת היכולת של צעיר להסכים, מחקרים רב-מרכזיים עם מעקב "עמוק לתוך הבגרות" במדגמים שמשקפים הפניות עדכניות, וניטור לאומי מתוקנן, בין השאר כדי לעקוב אחר הפסקה, חרטה ודה-טרנזיציה. היא גם המליצה על מחקר בחוויות ובצורכי הטיפול של אנשים שמפסיקים או מתחרטים, כולל מחוץ למרכזי המגדר המתמחים. ממשלת הולנד קיבלה את העצה באוקטובר 2026 (משרד הבריאות, הרווחה והספורט 2026).
הולנד אפוא בחרה בדרך שונה מאנגליה, שוודיה ופינלנד, שהגבילו חוסמים אחרי סקירות הראיות שלהן (ראו סקירות ראיות). הטקסט של המועצה ההולנדית עצמו מקבל רבים מהפערים שהמבקרים זיהו: אין נתונים ארוכי טווח, שיעורי חרטה לא ידועים, נשירה משמעותית ומטופלים שעוזבים את הטיפול בלי להיספר.
אנשי דה-טרנזיציה שחזרו למרפאות הולנדיות לעזרה מתארים מערכת שלא ציפתה להם:
יצרתי קשר עם מטפלת מגדרית והייתי צריך להסביר לה למה אני מתחרט על הטרנזיציה שלי. למרבה המזל האישה שהייתה המטפלת שלי הייתה אישה ממש נחמדה, אבל היה מאוד ברור שלא היה לה מושג שחרטה היא דבר. היא אמרה לי שפחות מ-1% חווים חרטה, אז כנראה שהייתי מקרה מאוד מעניין עבורה. —MoonKitten7, אישה שעברה דה-טרנזיציה
מה זה אומר
- חלוצי, אבל מוגבל. המחקרים ההולנדיים היו הנתונים הפרוספקטיביים הראשונים על דיכוי התבגרות בגלל דיספוריה. הם גם היו קטנים, לא מבוקרים, ממרפאה אחת ועצרו בגיל 20 בערך. הממצאים הראשיים שלהם שנויים במחלוקת על בסיס שניתן לבדוק: שאלון שהוחלף, רווחים שאי אפשר להפריד מהטיפול ומההתבגרות, ומדגם סופי שהשאיר בחוץ את אלה שלא יכלו להשלים את המסלול, כולל מטופלת אחת שמתה.
- השחזור הקרוב היחיד נכשל. המחקר הבריטי, עם קריטריונים דומים, לא מצא שיפור פסיכולוגי, וניתוח חוזר מצא שמיעוט משמעותי החמיר.
- הקריטריונים היו חשובים — ובוטלו. הפרוטוקול נועד למתבגרים עם התחלה מוקדמת, יציבים פסיכולוגית ומתומכים היטב. המטופלים שהניעו את עליית ההפניות אחרי 2012 לעתים קרובות לא עמדו באף אחד מהקריטריונים האלה, ומרפאות רבות טיפלו בהם בכל זאת. הקלינאים ההולנדיים, סקירת Cass ומועצת הבריאות ההולנדית כולם קראו למחקר על הקבוצה החדשה יותר הזו.
- המשכיות אינה אותו דבר כמו תועלת. הנתונים ההולנדיים החדשים מראים שכמעט כל מי שמתחיל חוסמים ממשיך להורמונים, וכמעט לכולם עדיין נרשמים הורמונים בגיל 20 בערך. זה לא מראה שהם במצב טוב יותר, ולא לוכד חרטה מאוחרת או את אלה שעזבו את הטיפול.
- מה לא ידוע. אף מחקר לא עקב אחר מטופלי הפרוטוקול ההולנדי עד גיל העמידה בבריאות הנפש, בתפקוד המיני, בפוריות, בשברי עצם או בדה-טרנזיציה. אף מחקר לא השווה אותם למתבגרים דומים שלא קיבלו חוסמים.
עמודים קשורים
- חוסמי התבגרות: ראיות, נקודות מבט טרנס ודה-טרנס
- סקירות ראיות: סקירת Cass ורפואת מגדר לצעירים
- דסיסטנס: עזיבת זהות טרנס לפני מדיקליזציה
- GIDS של טוויסטוק
- WPATH: הקבצים, הסקירות המדוכאות והשערוריות
- הקו המנחה של Endocrine Society
- פוריות וטרנזיציה
- וגינופלסטיקה
- שינוי דמוגרפי בזיהוי טרנס
- חרטה על טרנזיציה
- הסכמה מדעת ברפואת מגדר
- דיני מין וזהות מגדרית באירופה
מקורות
- Abbruzzese, E., Levine, S. B. & Mason, J. W. (2023). The Myth of "Reliable Research" in Pediatric Gender Medicine: A critical evaluation of the Dutch Studies—and research that has followed. Journal of Sex & Marital Therapy, 49(6). מקור.
- Biggs, M. (2020). Gender Dysphoria and Psychological Functioning in Adolescents Treated with GnRHa: Comparing Dutch and English Prospective Studies. Archives of Sexual Behavior, 49(7), 2231–2236. מקור.
- Biggs, M. (2023). The Dutch Protocol for Juvenile Transsexuals: Origins and Evidence. Journal of Sex & Marital Therapy, 49(4), 348–368. מקור.
- Brik, T. et al. (2020). Trajectories of Adolescents Treated with Gonadotropin-Releasing Hormone Analogues for Gender Dysphoria. Archives of Sexual Behavior. עמוד המחקר, מקור.
- Carmichael, P. et al. (2021). Short-term outcomes of pubertal suppression in a selected cohort of 12 to 15 year old young people with persistent gender dysphoria in the UK. PLOS ONE. עמוד המחקר, מקור.
- Cass, H. (2024). Independent review of gender identity services for children and young people: Final report. עמוד המחקר, מקור.
- Cohen-Kettenis, P. T. & van Goozen, S. H. M. (1998). Pubertal delay as an aid in diagnosis and treatment of a transsexual adolescent. European Child & Adolescent Psychiatry, 7, 246–248. מקור.
- Cohen-Kettenis, P. T., Delemarre-van de Waal, H. A. & Gooren, L. J. G. (2008). The treatment of adolescent transsexuals: changing insights. Journal of Sexual Medicine, 5(8), 1892–1897. מקור.
- Coleman, E. et al. (2022). Standards of Care for the Health of Transgender and Gender Diverse People, Version 8. International Journal of Transgender Health. עמוד המחקר, מקור.
- de Nie, I. et al. (2022). Histological study on the influence of puberty suppression and hormonal treatment on developing germ cells in transgender women. Human Reproduction. עמוד המחקר, מקור.
- de Vries, A. L. C. et al. (2011). Puberty suppression in adolescents with gender identity disorder: a prospective follow-up study. Journal of Sexual Medicine. עמוד המחקר, מקור.
- de Vries, A. L. C., McGuire, J. K., Steensma, T. D., Wagenaar, E. C. F., Doreleijers, T. A. H. & Cohen-Kettenis, P. T. (2014). Young adult psychological outcome after puberty suppression and gender reassignment. Pediatrics, 134(4), 696–704. מקור.
- de Vries, A. L. C. (2020). Challenges in Timing Puberty Suppression for Gender-Nonconforming Adolescents. Pediatrics, 146(4), e2020010611. מקור.
- de Vries, A. L. C. (2023). Ensuring Care for Transgender Adolescents Who Need It: Response to 'Reconsidering Informed Consent for Trans-Identified Children, Adolescents and Young Adults'. Journal of Sex & Marital Therapy, 49(1), 108–114. מקור.
- Delemarre-van de Waal, H. A. & Cohen-Kettenis, P. T. (2006). Clinical management of gender identity disorder in adolescents: a protocol on psychological and paediatric endocrinology aspects. European Journal of Endocrinology, 155(Suppl 1), S131–S137. מקור.
- Gezondheidsraad (Health Council of the Netherlands) (2026). Transgenderzorg voor jongeren (Transgender care for young people). Publication 2026/12. מקור.
- Ministry of Health, Welfare and Sport (2026). Beleidsreactie op advies Transgenderzorg voor jongeren (Government response to the Health Council advice). מקור.
- Gooren, L. & Delemarre-van de Waal, H. (1996). The feasibility of endocrine interventions in juvenile transsexuals. Journal of Psychology & Human Sexuality, 8(4), 69–74. מקור.
- Hembree, W. C. et al. (2017). Endocrine Treatment of Gender-Dysphoric/Gender-Incongruent Persons: An Endocrine Society Clinical Practice Guideline. Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism. עמוד המחקר, מקור.
- Kaltiala-Heino, R. et al. (2015). Two years of gender identity service for minors: overrepresentation of natal girls with severe problems in adolescent development. Child and Adolescent Psychiatry and Mental Health. עמוד המחקר, מקור.
- McPherson, S. & Freedman, D. E. P. (2024). Psychological Outcomes of 12–15-Year-Olds with Gender Dysphoria Receiving Pubertal Suppression in the UK: Assessing Reliable and Clinically Significant Change. Journal of Sex & Marital Therapy, 50(3), 315–325. מקור.
- National Institute for Health and Care Excellence (2020). Evidence review: Gonadotrophin releasing hormone analogues for children and adolescents with gender dysphoria. מקור.
- Negenborn, V. L. et al. (2017). Lethal Necrotizing Cellulitis Caused by ESBL-Producing E. Coli after Laparoscopic Intestinal Vaginoplasty. Journal of Pediatric and Adolescent Gynecology, 30(1). מקור.
- NRC (2021). Zijn de zorgen over transjongeren bij de genderpoli terecht? (interview with Thomas Steensma). מקור.
- Olson-Kennedy, J. et al. (2025). Mental and Emotional Health of Youth after 24 months of Gender-Affirming Medical Care Initiated with Pubertal Suppression. medRxiv (preprint). עמוד המחקר, מקור.
- Roberts, C. M. et al. (2022). Continuation of Gender-affirming Hormones Among Transgender Adolescents and Adults. Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism. עמוד המחקר, מקור.
- Teteleptal, B. (2021). Interview with Thomas Steensma, Algemeen Dagblad, 27 February 2021 (English translation by Voorzij). מקור.
- van der Loos, M. A. T. C. et al. (2022). Continuation of gender-affirming hormones in transgender people starting puberty suppression in adolescence: a cohort study in the Netherlands. Lancet Child & Adolescent Health. עמוד המחקר, מקור.
- van der Loos, M. A. T. C. et al. (2023). Children and adolescents in the Amsterdam Cohort of Gender Dysphoria: trends in diagnostic- and treatment trajectories during the first 20 years of the Dutch Protocol. Journal of Sexual Medicine, 20(3), 398–409. מקור.
- van der Loos, M. A. T. C. et al. (2023). Bone Mineral Density in Transgender Adolescents Treated With Puberty Suppression and Subsequent Gender-Affirming Hormones. JAMA Pediatrics. עמוד המחקר, מקור.
- van der Loos, M. A. T. C. (2024). The Dutch Protocol: Coming of Age (doctoral thesis, Vrije Universiteit Amsterdam). מקור.
- Wiepjes, C. M. et al. (2018). The Amsterdam Cohort of Gender Dysphoria Study (1972–2015): Trends in Prevalence, Treatment, and Regrets. Journal of Sexual Medicine. עמוד המחקר, מקור.
עודכן לאחרונה: · צפייה אחת
הציעו מאמר או שיפור
שמתם לב למשהו חסר, לא ברור או שגוי בעמוד הזה, או שיש לכם רעיון למאמר קשור? ספרו לנו ונבדוק את זה.
דפים קשורים:
- סקירות ראיות: דו"ח קאס ורפואה מגדרית לנוער
מה מצאו דו"ח קאס וסקירות ראיות לאומיות בשוודיה, פינלנד, נורווגיה, ארה"ב ועוד על רפואה מגדרית לנוער ודה-טרנזישן.
- היסטוריה של רפואת המגדר: מהירשפלד ועד היום
איך התפתחה רפואת המגדר מהמכון של הירשפלד בברלין למודל המאשר, ולמה סקירות הראיות האחרונות הציבו בלמים.
- הורמונים חוצי-מין: השפעות, סיכונים והפסקה
איך מורים הורמונים חוצי-מין, מה הם משנים, השפעות קבועות, כל הסיכונים הידועים, ראיות חלשות לתועלת ומה מדווחים דה-טרנסים.
- נזק יאטרוגני: כשהרפואה המגדרית גורמת נזק
נזק יאטרוגני ברפואה מגדרית: נזק שנגרם מההתערבויות עצמן, המנגנונים, הוויכוח על הראיות ועדויות של מי שחזרו בהם.
- הסכמה מדעת ברפואת מגדר: עדויות דה-טרנזיציה
מהי הסכמה מדעת ברפואת מגדר, איך מתארים אנשים שעברו דה-טרנזיציה את כשליה ומה מראה המחקר על גילוי סיכונים.
- שערוריות ברפואה מגדרית ומדווחי שחיתויות
מדווחי שחיתויות, מחקרים שהוסתרו, ממצאי רגולטורים והסדרים ברפואה מגדרית לנוער בעולם: מה נטען, מה הוכח ומה התוצאות.
- התאבדות ומעבר: הנרטיב מול הראיות
הנרטיב "מעבר או התאבדות" מול נתוני סקרים, מרפאות ומרשמים: בלבול פסיכיאטרי, סיכון הדבקה וסיפורי דה-טרנסים וטרנסים.
- ניתוחי מעבר: הליכים, תוצאות וחרטה
עמוד מרכז לניתוחי מעבר: מה מסיר כל הליך, ראיות לסיבוכים ולחרטה, עלייה בקרב קטינים, בעיות הסכמה וחוויות של אנשים שחזרו מהמעבר.