דטרנזיציה ודיספוריה טרנס־אנושית
בחנתי את האפשרות של ניתוח, ואז הגיע הקורונה, מה שהאט את כל התוכניות האלה, למרבה המזל... רופאים ומטפלים לא מכירים דיספוריה מגדרית בעלת התפרצות מהירה... כל מה שלימדו אותם זה אישור... הנה הורמונים, בבקשה.
סקירה כללית
קורטני קולסון מספרת על הדה־טרנזיציה הפתאומית שלה לאחר שנתיים שבהן חיה כ״קונור״ על מינון נמוך של טסטוסטרון, ומתארת את המסלול מילדות של טומבוי דרך אוטיזם, מחלה כרונית, טראומה משפחתית ותחושה שהיא ״אנדרואיד זכר״ הלכוד בגוף נשי. היא מייחסת לראיונות של ג׳ו רוגן ולספרה של אביגייל שרייר את חשיפת תופעת הדיספוריה המגדרית בהופעה מהירה, דוחה את מודל ה״אישור בלבד״ שסיפק הורמונים ללא בירור מעמיק יותר, וכעת לומדת מחדש נשיות תוך התמודדות עם דה־פרסונליזציה ועייפות כרונית.
סיכום וידאו מלא
קורטני קולסון פותחת את המונולוג בן השעה שלה בהכרזה שהיא עברה דה־טרנזיציה "בן לילה", והחליפה הופעה גברית בפאה, צללית סגולה ו"בגדי בנות". לאחר מכן היא חוזרת לילדותה בשנות ה־90/תחילת שנות ה־2000, ומתארת את עצמה כטומבוי גבוהה ואתלטית ששנאה חצאיות והעדיפה את "רובוטריקים" על פני "ספייס גירלז". בגיל אחת־עשרה היא חלתה בגסטרואנטריטיס; זמן קצר לאחר מכן אישיותה השתנתה באופן דרמטי עד כדי כך שמורים חשדו באוטיזם, אך היא לא אובחנה רשמית עד האוניברסיטה משום ש"לבנות אין באמת אוטיזם". היא מוסיפה שהיא א־מינית, א־רומנטית, ותמיד הרגישה "לא ממש אנושית"—תחושה שהיא מכנה כיום "דיספוריה טרנס־הומנית": התחושה שהיא אנדרואיד הלכוד בגוף נשי בשר ודם. קורטני מספרת כיצד, לאחר התקף ראשון של תסמונת עייפות כרונית בגיל 21 (שהופעל על ידי וירוס שמועבר בעקיצת יתוש), היא החלה לשנוא את היותה נקבה, קנתה ביינדר והתחילה טסטוסטרון במינון נמוך. רופא המשפחה שלה המליץ להמתין; היא ביטלה אותו כ"טרנספובי", אך גופה "דחה" את ההורמון והפיק רק שינויים קלים והפיכים. במשך כשנתיים היא חיה כ"קונור", עברה כגבר ונהנתה מהחופש מציפיות נשיות. נסיגה שנייה, חמורה בהרבה, של עייפות כרונית בשנת 2020 הותירה אותה מרותקת למיטה, תלויה בכיסא גלגלים וסובלת מפרכוסים; במהלך המשבר הזה היא הסיקה שהמשך הטרנזיציה הוא "לא הגיוני", הפסיקה טסטוסטרון והחלה להזדהות מחדש כאישה. היא מייחסת לראיונות של ג'ו רוגן עם ג'ורדן פיטרסון ואביגייל שרייר—ובמיוחד לספרה של שרייר "נזק בלתי הפיך"—את הסיוע בזיהוי העובדה שחוותה דיספוריה מגדרית בהופעה מהירה, שנבעה מאוטיזם, חוסר בגרות, טראומה משפחתית (הרומן של אביה ונטישתו, התנהגותה השולטת של אמה) ומחלה כרונית, ולא מטרנסקסואליות מולדת. לבסוף קורטני מסבירה שהיא עדיין מרגישה כמו אנדרואיד זכר ובוחנת הפרעת דה־פרסונליזציה, אך אינה מאמינה עוד שמעבר רפואי יפתור את תחושותיה ה"טרנס־הומניות". היא לומדת מחדש נשיות בתנאים שלה, משנה את שמה בחזרה לקורטני, ומנהלת את הניכור הגופני שלה באמצעות מדיטציה, תזונת קרניבור של ארוחה אחת ביום, והפנטזיה לשרת כ"אנדרואיד מלווה" עבור משק בית עתידי. היא מסיימת בדחיית מודל ה"אישור בלבד" שבעבר העניק לה הורמונים ללא בירור מעמיק יותר, ומזמינה את הצופים לעקוב אחר ספר הזיכרונות שלה שנמצא בעבודה, תוך הבטחה לסרטונים נוספים על המפגש בין דה־טרנזיציה, אוטיזם, מחלה כרונית ו"זהות אנדרואיד".