סיכום וידאו מלא

קייטי קובלנץ, שגדלה במשפחה קתולית במסצ'וסטס, מתארת את מסע הדה-טרנזישן שלה החל מילדות מוקדמת, אז נמשכה ל"צעצועי בנים", ספורט ואיש העכביש בעוד שנמנעה משמלות ומלאכות יד. גיל ההתבגרות העצים את אי הנוחות שלה, אך במקום לפרש זאת כחוסר נוחות נורמלית של מתבגרת, קייטי החלה "לצלול לתוך מחילת הארנב של הלהט"ב", תחילה הזדהתה כא-מינית, אחר כך כלסבית ולבסוף כגבר טרנסג'נדר לאחר שצפתה בסדרת בלוגים ביוטיוב על טרנזישן שהבטיחו שטסטוסטרון וניתוח להסרת חזה ירפאו דיכאון ודיספוריה. בגיל שמונה עשרה נכנסה למרפאת מגדר בבוסטון ללא מטפל, קיבלה אבחנה של דיספוריה מגדרית באותו יום לאחר שיחה של 45 דקות שציינה את אהבתה לאסטרונומיה ולאיש העכביש כהוכחה, ויצאה עם מרשם לטסטוסטרון. שנה לאחר מכן עברה כריתת חזה כפולה; ארבע שנים אחר כך, בגיל עשרים וארבע, עברה כריתת רחם שהסתיימה בניתוח חירום ושלוש עירויי דם עקב עורק קרוע שגרם לדימום פנימי מסיבי. במשך שבע שנים על טסטוסטרון חיה כ"קיידן", והצליחה לעבור כגבר בצורה כה משכנעת עד שחברים חשבו שההודעה על היותה נקבה ביולוגית היא בדיחה. בתחילה חשה "היי" של סטרואידים - קול עמוק יותר, שרירים גדולים יותר, אנרגיה בלתי נדלית - אך לבסוף פיתחה כאבי בטן עזים עקב רחם שהצטמק מטסטוסטרון, מה שהוביל לכריתת הרחם. למרות "הצלחה" חיצונית, מעולם לא השתמשה בשירותי גברים, ותכננה ימים שלמים סביב שירותים בודדים כדי להימנע מהדיסוננס שחשה בפנים. לאחר כריתת הרחם, בעודה מחלימה, הציצה במראה אחרי תספורת גברית חדשה, ראתה רק אישה מעוותת, והתמוטטה בבכי. בהאזנה לפודקאסט "התנ"ך בשנה" ולפרשן השמרן מאט וולש, החלה להטיל ספק באידיאולוגיה שעליה בנתה את חייה. חברה קרובה שאלה, "אם היית צריכה לבחור לנצח - קייטי או קיידן?" והיא ענתה מיד "קייטי", מה שהוביל אותה להפסיק את הטסטוסטרון בבת אחת, להתוודות בפני כומר לותרני ולהתחיל בתהליך הקשה של דה-טרנזישן. דה-טרנזישן התברר כקשה בהרבה מטרנזישן: לא הייתה הדרכה קלינית, שדיה לעולם לא יצמחו מחדש, והיא שרדה שישה חודשים ללא הורמונים לפני שמצאה ספקית בריאות נשים שהסכימה לרשום לה אסטרוגן. החזרת שמה ומסמכיה החוקיים לקדמותם לקחה שנים, מסובכת בהתנגדות בירוקרטית שלא הייתה קיימת כשהפכה ל"קיידן". היא מתאבלת על אובדן הפוריות, חוסר היכולת להניק, ושיער פנים ופגיעה בקול שנשארו, אך מחשיבה עצמה מבורכת ששרדה הן רשלנות רפואית והן ייאוש רוחני. קייטי מדברת כיום עם כמרים והורים, ודוחקת בהם לעגן צעירים במצוקה באמת ובזהות טבילה, לשאול שאלות מחפשות על מה "טרנזישן מושלם" באמת נראה, ולשמור על דלתות פתוחות בלי לאשר שקרים. היא מייחסת לתפילה - במיוחד לתפילתה של קבוצת תפילה אנונימית שסבתה גייסה - ולכתבי הקודש את "רגע המראה" שהחזיר אותה לעצמה. כיום, כשהיא לובשת שמלות בנוחות ונשואה לסמינריון לותרני שפגשה כששיתפה את עדותה, קייטי משתמשת בסיפורה כדי להזהיר מפני הצינור החלק מאי נוחות של "בן-טום" לניתוח בלתי הפיך, ולהציע תקווה שאפילו אחרי אובדן עמוק, ריפוי ושלמות אפשריים.