דיטרנס: במקום חלק 1
בגיל 13, קייזר כרת את שדיה של לילה לאחר מפגש טיפולי אחד. בגיל 18 היא הגישה תביעה; בגיל 21 היא עדיין מרוששת, עדיין מצולקת ועדיין מנסה לעזוב את קליפורניה. "האם היית מעדיף בת מת?" הם שאלו. עכשיו היא שואלת: למה זו הייתה הבחירה היחידה?
סקירה כללית
ליילה ג׳יין, בת 21, מספרת כיצד קייזר האיצה את התהליך והובילה אותה לכריתת שדיים כפולה בגיל 13 לאחר פגישת טיפול אחת בלבד, תוך התעלמות מהדיכאון שלה, מהאוטיזם ומהטראומה של התעללות מינית. היא מתארת כיצד הפסיקה את תהליך ההתאמה המגדרית בגיל 17, הפסידה בתביעת רשלנות רפואית בשל התיישנות, והעידה בפני מחוקקים עוינים בעוד היא חיה עם שינויים פיזיים בלתי הפיכים. הפרק מסתיים בתוכניות לעזוב את קליפורניה ובהכנסות ממכירת מרצ׳נדייז שיממנו את המעבר שלה.
סיכום וידאו מלא
ליילה ג׳יין, דה־טרנזישנרית בת 21 מצפון קליפורניה, פותחת את פרק הבכורה של סדרת הראיונות „On The Spot” כשהיא מספרת כיצד הפכה לאחת מהמקבלות הצעירות ביותר הידועות של כריתת שדיים כפולה מסיבות „מאששות מגדר” — ועברה את הניתוח חודש בלבד לאחר שמלאו לה 13. היא מתארת את המסלול שהוביל אותה לשם: דיכאון ילדות חמור שהחל בגיל שש, ניסיון התאבדות בגיל שבע, טראומה של התעללות מינית, בריונות בבית הספר, אוטיזם שלא אובחן, והתבגרות מוקדמת שגררה לעג מצד בני גיל. עם גישה לא מפוקחת לאינטרנט בגיל 11, היא גילתה קהילות טרנסיות מקוונות ונאחזה במעבר מגדרי כבריחה מן הנשיות ומן הכאב הנפשי שלה. מטפלים בקייזר לא בחנו לעומק את התחלואות הנלוות הללו; במקום זאת, לאחר פגישה אחת בגיל 11–12, היא קיבלה אישור כבן, ניתנו לה שם וכינויי גוף חדשים, והיא הופנתה למרפאת מגדר שהאיצה את דרכה לעבר התערבויות רפואיות בלתי הפיכות, בעוד הוריה המפוחדים, שביקשו להיות תומכים, שמעו את המשפט החוזר ונשנה: „האם הייתם מעדיפים בת מתה או בן חי?” בגיל 17, אומרת ליילה, היא כמעט לא תפקדה, המומה מכך ששרדה מעבר לגיל שבו הניחה שלא תגיע אליו. לאחר שהפסיקה טסטוסטרון והחלה לגדל את שיערה, היא התחילה להטיל ספק בכל התהליך, אך גם מטפל בקייזר שאינו שייך למרפאת מגדר לא היה מצויד במסגרת להבנת „דה־טרנזישן”. ליילה הגישה תביעה נגד קייזר זמן קצר לאחר שמלאו לה 18, בטענה לרשלנות רפואית. במשך יותר משנתיים התיק נגרר בבוררות מחייבת, ולבסוף נדחה מטעמי התיישנות; הבורר קבע שהשעון החל ביום כריתת השדיים שלה, כלומר היא הייתה צריכה לתבוע עד גיל 16 — עוד לפני שבכלל עשתה דה־טרנזישן או הכירה את המונח. אף שהצוות המשפטי שלה מימן כמעט חצי מיליון דולר בהערכות מומחים ובטיפול, תקרות הפיצויים בתביעות רשלנות בקליפורניה הותירו אותה ללא פיצויים וללא תחושת סגירה. מאז היא העידה פעמיים בפני מחוקקים בקליפורניה, כולל סנאטור המדינה סקוט וינר, ותיארה מבטים עוינים וחברי אספה שגללו בטלפונים בזמן שדיברה. כיום ליילה חיה עם שינויים גופניים קבועים — קול שהועמק, חוסר יכולת לצרוח ביעילות, נזק לבבי אפשרי — ועם צלקות נפשיות מתמשכות. היא מדברת בכנות על ההשלכות החברתיות: יציאה שקטה ממרחבים טרנסיים, למידה מחדש כיצד לחיות בזהותה הנשית בלי להרגיש שהיא „מופיעה”, והתמודדות עם הידיעה שהתיקים הרפואיים שלה הם הוכחה פומבית למה שפעילים עדיין מתעקשים „לעולם לא קורה לקטינים”. הראיון מסתיים בכך שליילה והמנחה מתבדחים על תרבות קליפורניה, מעבדות מת׳ בקרוואנים ומונטיזציה בטוויטר, אך המטרה העמוקה רצינית: ההכנסות ממוצרי הפרק והתרומות מיועדות לקרן המעבר של ליילה כדי שתוכל לעזוב את קליפורניה ולהתחיל מחדש במקום אחר.