הגיגים של אישה שחזרה בה מהמעבר המגדרי
איבדתי את השדיים שלי, את הפוריות שלי, את הקול הישן שלי — לצמיתות — כי מרפאה מגדרית אישרה את האבחון העצמי שלי בתוך חודשים ומעולם לא שאלה על טראומה. זה קורה לילדים ממש עכשיו.
סקירה כללית
ווטסון, אישה בת 30 שעברה דה-טרנזישן, מתארת כיצד טראומה מינית בילדות הובילה אותה לעבור טרנזישן בגיל 24, לקבל טסטוסטרון תוך חודשים ולעבור כריתת שדיים כפולה בגיל 26 ללא כל בדיקה של נושאים בסיסיים. כיום היא חיה עם שינויים בלתי הפיכים — קול עמוק, זקן, נשירת שיער וחוסר בחזה — ומתריעה כי חרטה היא נפוצה אך מושתקת על ידי קלינאים וקהילות הלהט"ב.
סיכום וידאו מלא
ווטסון, אישה בת 30 שעברה דה־טרנזיציה, פותחת את המונולוג הלא־מתוסרט שלה ביוטיוב, שאורכו 45 דקות, בפריקת תסכול על שני מוקדי־התלקחות תרבותיים מהזמן האחרון שהכעיסו אותה: פרשת Wi Spa בלוס אנג'לס — שבה אישה מחתה על נוכחותו של אדם עירום בעל גוף זכרי באזור הנשים — ומאמר שטען כי "קינק שייך למצעד הגאווה" ושעליו להיות גלוי לילדים. היא מציגה את שני המקרים כחלק ממתקפה רחבה יותר על גבולותיהן של נשים ושל ילדים, ומתעקשת כי "שיזדיינו הנשים האלה, שיזדיינו הילדים האלה" הפך למעשה לקריאת הקרב של פעילים שלדבריה מנרמלים חשיפה של קטינים למיניות של מבוגרים. בהמשך, כשהיא עוברת לסיפורה האישי, ווטסון מסבירה שהיא דה־טרנזיציונרית: היא חיה כגבר טרנס במשך כחמש שנים, הזריקה טסטוסטרון מגיל 24 ועברה כריתת שדיים דו־צדדית בגיל 26, לפני שחזרה בה. היא מתארת כיצד "דיספוריה מגדרית" ראשונית הופיעה אצלה בגיל ההתבגרות לאחר תקיפות מיניות חוזרות מצד אנשים שבהם בטחה, מה שהוביל אותה לשנוא את היותה אישה, ולאחר שגילתה קהילות טרנסיות ברשת — להסיק שהייתה אמורה להיוולד כזכר. במרפאת המגדר בשנת 2015, לדבריה, אנשי הצוות אישרו את האבחון העצמי שלה בתוך חודשים, ורשמו לה טסטוסטרון בלי לבחון את הטראומה שלה, את ההיסטוריה הפסיכיאטרית או תחלואות נלוות אחרות. ווטסון חיה כיום עם שינויים בלתי הפיכים — קול שהעמיק, צמיחת זקן, נשירת שיער והיעדר שדיים — ומזהירה כי "לעולם לא תחזרו להיות כפי שהייתם". בפנייה לצופים צעירים או לכאלה שנמצאים בתחילת תהליך דה־טרנזיציה, ווטסון מדגישה שחרטה היא תופעה נפוצה אך מושתקת: מטפלים או שמגדירים דה־טרנזיציונרים כלא־בינאריים או שמתנתקים מהם לחלוטין, ובמעגלים להט"ביים לעיתים מנדים אותם ככופרים. בהסתמך על סקר של 237 דה־טרנזיציונרים ועל תיבת ההודעות שלה, היא מציינת שרוב ההודעות מגיעות מהורים לבני נוער שהחלו לפתע להזדהות כטרנסים, מאנשים טרנסים שחוששים להביע חרטה, או מדה־טרנזיציונרים ששואלים כמה זמן נמשך תהליך החזרה. היא קוראת להורים להשמיע קול לפני שמתחילה רפואיזציה, וטוענת שקיים חלון הזדמנויות — בין מעבר חברתי לבין המנה הראשונה של הורמונים — שבו שיחה כנה עשויה עדיין להסיט ילד במצוקה לעבר טיפול ממוקד־טראומה במקום טיפול בלתי הפיך. מעל הכול, היא רוצה שדה־טרנזיציונרים ידעו שגם אם הגוף עשוי להשתנות לצמיתות, בושה ובדידות אינן גזירת גורל: היא עצמה נמצאת במערכת יחסים אוהבת ומתעקשת שחיים אחרי דה־טרנזיציה, אף שהם קשים, עדיין יכולים להיות מלאים ובעלי ערך.