ההשפעה ההרסנית של החמצת גיל ההתבגרות
גיל ההתבגרות אינו כפתור השהייה—הוא הכור שמעצב את המוח לאהבה, פוריות והגנה עצמית. חסמו אותו ותיצרו ילדים קבועים שלעולם לא יוכלו להחזיר את חייהם.
סקירה כללית
ג'יימס לינהאן, שנולד עם היפוגונדיזם, מספר כיצד היעדר ההתבגרות השאיר אותו רגשית וקוגניטיבית דמוי ילד עד גיל 16, אז החלה טיפול באנדרוגנים בפיקוח קפדני. הוא מזהיר כי חוסמי התבגרות והורמונים חוצי מין משכפלים—ומעצימים—את הנזקים לכל החיים שהוא עדיין סובל מהם: אי פוריות, מחלה כרונית, התפתחות חברתית מעוכבת ונפש צייתנית וקלה למניפולציה.
סיכום וידאו מלא
ג'יימס לינהן, שנולד עם הפרעת התפתחות מינית היפוגונדיזם, מתאר ילדות שבה ההתבגרות מעולם לא החלה. בעוד חבריו לכיתה באזור המפרץ התבגרו לאטם בחטיבת הביניים, הוא נשאר קטן פיזית, מעוכב רגשית ומפגר קוגניטיבית. הוא נזכר שעדיין שיחק בצעצועי היימן בגיל 16, נהנה מחברתם של ילדים צעירים יותר, ולא היה לו שום דחף מיני או חברתי מעבר ל"משחק ילדים". מכיוון שבלוטת יותרת המוח שלו לא הצליחה להפריש את הדחפים של LH ו-FSH שמתחילים את ההתבגרות, גופו ומוחו היו רעבים להורמונים שמחברים יחד את קליפת המוח הקדם-מצחית ואת המערכת הלימבית. רופאים באוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו הסבירו להוריו שבלי אותות הורמונליים אלה ג'יימס יישאר "תקוע בשלב הראשון", לא יוכל לעבד רגשות מורכבים, לעקוב אחר הוראות רב-שלביות, או לפתח את המבנה העצבי של מתבגר. אותו צוות רפואי הזהיר שהעיכוב המתמשך יוביל לאוסטאופורוזיס, לעקרות קבועה, ותלות לכל החיים בהורמונים חיצוניים. בגיל 16 ג'יימס החל קורס מדוד והדרגתי של החלפת אנדרוגן. הוא משווה את הזריקה הראשונה ל"תאים צמאים נואשות שסוף סוף מקבלים מים". בתוך שישה חודשים הוא חווה התבגרות דחוסה וכמעט אלימה: קולו השתנה, שרירים הופיעו, משיכה מינית לבנות התעוררה, ותוקפנות גברה. אך מכיוון שזה היה תהליך רפואי מושרה שנערך במרפאות ולא לצד עמיתים, הוא החמיץ את הכיול החברתי ההדרגתי שמלווה בדרך כלל את ההתבגרות הגברית. הוא נאלץ ללמוד לבד כיצד לווסת כעס, לגשת לאינטרסים רומנטיים, ולפרש היררכיות גבריות בוגרות. סקרים שג'יימס מצטט מראים שגברים שחולקים את האבחנה שלו סובלים מסיכוי גבוה פי חמישה להישאר רווקים לכל החיים ו-90% מהם לעולם לא יולידו ילדים ביולוגיים, תוצאות שהוא מייחס לחלון ההזדמנויות האבוד שבו ההבשלה העצבית והפסיכו-חברתית הייתה אמורה להתרחש בסינכרון. ג'יימס מצייר הקבלה חריפה בין העיכוב הבלתי רצוני שלו לבין השימוש העכשווי בתרופות חוסמות התבגרות ברפואת מגדר. הוא מדגיש שחוסמים לא "משהים" את ההתפתחות; הם עוצרים את כל הסימפוניה האנדוקרינית, ומשאירים את הילד צייתני, מאוד מושפע, וחסר את הדחפים שמניעים את היווצרות הזהות. ברגע שמציגים הורמונים חוצי מגדר, הפרט לעולם לא עובר התבגרות טבעית ולכן לעולם לא רוכש פוריות או את מלוא ההבשלה העצבית הספציפית למין. ג'יימס מזהיר שהתוצאה היא "משהו שמעולם לא היה לנו על כדור הארץ": גוף בוגר מוחדר בהורמונים של המין הנגדי אך חסר את החוויות הבסיסיות של התבגרות ביולוגית כלשהי. הוא חושש שהצעירים האלה יישארו, במהותם, ילדים קבועים—פסיביים, צייתנים, ולא מסוגלים להזעיק את הכעס שאולי היה מגן עליהם מפני מניפולציה רפואית או אידיאולוגית נוספת. בהתבוננות על התרבות הרפואית שפעם טיפלה בו, ג'יימס משווה בין האנדוקרינולוגיה הזהירה והמונעת על ידי מדידות של שנות ה-80 לבין מה שהוא רואה כגישה של "מדען מטורף" של היום. הוא חושד שאוטוגינפילים בוגרים ואינטרסים פטישיסטיים אחרים הקרינו את הפנטזיות שלהם על ילדים, ודחפו להתערבויות מוקדמות ורדיקליות יותר. לאחר שחי את התוצאות לכל החיים של החמצת ההתבגרות—דלקת מפרקים שגרונית, ניטור אנדוקריני מתמשך, וחשבון בית מרקחת שנתי של 70,000 דולר—הוא רדוף על ידי הידיעה שהפרוטוקולים הנוכחיים משכפלים במודע, ואפילו מעצימים, את הנזקים שרופאיו עמלו למנוע. ג'יימס מסיים בקריאה לקלינאים ולציבור להכיר שהתבגרות היא לא שלב אופציונלי אלא הכור שבו פוריות אנושית, מיניות, ועומק רגשי נבנים; להפריע לזה זה ליצור סבל שעבורו הדורות הבאים ידרשו דין וחשבון.