שנאה עצמית פנימית הובילה למעבר המגדרי שלי
חשבתי שטסטוסטרון יהפוך אותי לגבר שהערצתי. במקום זאת, זה השאיר אותי מצולקת, עקרה ועדיין אישה — אישה שהניחה למיזוגיניה לעצב את גופה במקום לרפא את נפשה.
סקירה כללית
דטרנזישנר וופלינג וילו מסבירה כיצד התסכול בילדותה כלפי אמה וההצקות החוזרות ונשנות של בנות לימדו אותה לשנוא את הנשיות, מה שהוביל אותה לחפש מפלט דרך מעבר. היא רואה כיום את המעבר הרפואי כדרך מאושרת חברתית לברוח מנשיות ולא כזהות אמיתית.
סיכום וידאו מלא
וופלינג וילו, אישה שעברה תהליך של דה-טרנזישן ותיעדה את חוויותיה בסדרה מרובת חלקים בשם "נזק בלתי הפיך", חוזרת לערוץ שלה לאחר הפסקה קצרה כדי להסביר כיצד מיזוגיניה מופנמת — ולא זהות מגדרית מולדת — היא שהובילה אותה לזהות עצמה כטרנסג'נדרית. היא מתחילה בהודאה שעד לאחרונה היא זלזלה בביטוי "מיזוגיניה מופנמת", ושייכה אותו לרטוריקה פמיניסטית שולית. עם זאת, שיחות עם צופים ושיחות ארוכות וכנות עם אמה אילצו אותה בהדרגה להתמודד עם המידה שבה ספגה בוז לנשיות והפנתה אותו כלפי עצמה. וילו רואה כעת את הבוז הזה כמנוע הרגשי שהניע אותה לנסות לברוח מלהיות אישה בכלל. היא מאמינה שהשורשים נטעו בילדותה. אביה מעולם לא רצה ילדים, ולפי סיפורי המשפחה, נטל את תפקיד ה"סבא הכיפי" בעוד שהטיל את האחריות ההורית האמיתית על אמה. וילו ואחיה נטו באופן טבעי כלפי ההורה המתיר, והשאירו את אמה לשחק את תפקיד המחנכת. המסר החזק יותר היה לא מודע אך ברור: גברים הם קלים ואהובים; נשים הן תובעניות ולכן מושחתות. סדרה של זיכרונות קטנים אך צורבים — אביה מסרב להנמיך את המוזיקה כשאמא ביקשה, יוצא בסערה כשעזרה בשיעורי בית הפכה ל"קשה מדי", לועג לה על כך שלא הצליחה לבטא את המילה "שפתיים" כי זה הרגיש "פרטי" — חיזקו את הקשר בין גבריות לנוחות ובין נשיות לבושה. כשאביה איפשר מאוחר יותר לבת זוג חדשה (כיום אשתו) לנתק את הקשר עם ילדיו, הכעס של וילו הופנה ישירות כלפי נשים: האשה החדשה הייתה "המחריבה", בעוד שאשמתו של אביה זכתה להצדקה ברובה. דינמיקות בבית הספר חיזקו את הדפוס. חברה לסירוגין בשם ריי לעגה לה בפומבי — תחילה על ידי שרבוט בדיחה גסה על "נרתיק" בציור של וילו, ולאחר מכן על ידי "גניבה" של ילדה חדשה והקפאת וילו מחוץ לחבורה. בנות אחרות הפגינו אכזריות אקראית ("בלעי את הרוק" כשאמרה שהיא צמאה, או לעגו למשיכה שלה). מכיוון שכמעט כל בריון לבש פנים נשיות, וילו הסיקה שאכזריות היא תכונה נשית. היא ניסתה להיות "אחת הבנים", נכשלה, ואז גילתה נרטיבים טרנסג'נדרים באינטרנט. בדיעבד היא הבינה שהמעבר הציע דרך מילוט מאושרת חברתית: "זו הכרטיס שלי להיות חברה של גברים, לברוח מכל הבעיות האלה מהעבר, ולחיות את החיים בצורה חלקה." וילו מסיימת עם שתי תובנות. ראשית, היא מייחסת ל"סליחה רדיקלית" — במיוחד כלפי אמה — את פירוק הכעס שהפך אותה סוף סוף מסוגלת להתבונן במיזוגיניה המופנמת שלה ללא שנאה עצמית רפלקסיבית. שנית, היא משבחת את הגל האחרון של בנות ונשים שמחמיאות במקום להתחרות, וטוענת שהאדיבות החדשה הזו היא התרופה לאמונה הרעילה שנשיות עצמה היא פגם.