דיטרנס: במקום, חלק 2
הם עשו עבודה מבולגנת… בלוטות החלב עדיין שם. אם הייתי נכנסת להריון, כנראה שהיה לי את אותו הבעיה… אין דרך שזה יצא.
סקירה כללית
לילה ג'יין מספרת על מסע הדה-טרנזישן שלה לאחר שעברה תהליך מהיר של טרנזישן רפואית בגיל 12, כולל לופרון, טסטוסטרון וכריתת שדיים כפולה, עם מינימום של בקרות. היא מתארת נזקים פיזיים מתמשכים—כאבי מפרקים כרוניים, אפשרות לאי-פוריות, מחלת כבד—ואת הנטל הרגשי של הטרדה מקוונת, תוך שהיא מסבירה כיצד הגישה תביעה וכעת מדברת כדי להזהיר מחוקקים והורים.
סיכום וידאו מלא
בפרק השני של „Detrans: On the Spot”, ליילה ג׳יין מתיישבת לשיחה ארוכה, כנה ולעיתים מצחיקה באופן שחור עם המנחה—שיחה שנעה בין הטכניות של תקלות אודיו לבין הפרטים הקרביים של הטראומה הרפואית שלה. ליילה פותחת בהתנצלות על איכות הסאונד הירודה בפרק הקודם—היא שכחה להפעיל ביטול רעשים במיקרופון DJI—ומסבירה שמערכת ה‑HVAC ב‑Airbnb לא הייתה ניתנת לכיבוי, ולכן הצוות השתמש בעיבוד פוסט מבוסס בינה מלאכותית כדי להציל את ההקלטה. היא מדגישה שלמרות שהסדרה נוגעת בדטרנזישן, המשימה המרכזית של הערוץ שלה היא „מכוונת לגברים, לומר לגברים שאנחנו טובים יותר ממה שמגישים לנו”, וסיפורי דטרנזישן נכללים רק משום שהם חופפים למטרה הרחבה הזו. לאחר מכן ליילה מספרת כיצד גילתה שהיא יכולה לתבוע. לילה אחד, בקושי בת 18 ו„מתפרקת”, היא חיפשה בגוגל את שמה של אחת הרופאות שלה, ד״ר סוזן ווטסון מאוקלנד, ומצאה ביקורת של כוכב אחד שבה נכתב שקלואי קול תובעת אותה. מסוקרנת, ליילה חיפשה את התיק של קלואי, ראתה את מכתב הכוונה של משרד עורכי הדין, וב‑1 בלילה מילאה את הטופס המקוון של המשרד „האם יש לך סיפור דומה?”. עד 8 בבוקר למחרת הם השיבו; בתוך 72 שעות היא כבר הייתה בזום והחלה את התביעה שלה. המשרד, לדבריה, הוציא בהמשך בערך חצי מיליון דולר על ההערכות הרפואיות שנדרשו כדי לכמת את נזקיה. היא מפרטת את הנזקים הללו בפרטים בוטים וקליניים. חוסם ההתבגרות לופרון, שהחל בגיל 12, השאיר את המפרקים שלה „מוזרים” עד כדי כך שהיא שומעת מדי יום קולות של קנאק‑קראק‑פופ; בדיקות צפיפות עצם מציבות אותה בקצה הנמוך מאוד של הטווח התקין. טסטוסטרון, שהחל בגיל 13, העמיק את קולה וגרם לשיער פנים שהבהיר מאז, אך גם נתן לה כבד של „אלכוהוליסט” וייתכן שהותיר אותה עקרה—מומחים עדיין לא יכולים לומר בוודאות. כריתת השדיים הדו‑צדדית בגיל 13 (ייעוץ בגיל 12) הוסברה לה באמצעות הביטוי המסונן „ניתוח עליון” והבטחה שהיא „לעולם לא תוכל להניק מהחזה”. רק מאוחר יותר אולטרסאונדים גילו שבלוטות חלב הושארו בפנים, מה שיוצר פוטנציאל להנקה כואבת וחסרת תועלת אם אי פעם תיכנס להיריון. ליילה מתארת גם את יום הניתוח עצמו: להתעורר ב‑2 לפנות בוקר לנסיעה של שלוש שעות לסן פרנסיסקו, לקבל ואליום דרך עירוי בגיל 12–13, לספר בדיחות אבא בזמן שמגלגלים אותה לחדר הניתוח, ולהתעורר מטושטשת, עם קטטר, ובלי התחתונים שלה—עובדות שהיא חיברה יחד רק שנים אחר כך. פרקוסט לאחר הניתוח טשטש את השבועות שבאו אחר כך; היא זוכרת שאמה נאלצה לחפוף לה את השיער כי לא יכלה להרים את הידיים, ואת האימה של התחממות יתר בחולצת פלנל שלא יכלה להסיר. לאורך השיחה ליילה מדגישה עד כמה מעט „סינון” (gatekeeping) פגשה. רופאים, לדבריה, היו „מלהיבים על וודו‑וודו מגדרי”, ונתנו לילדה במצוקה להוביל את הרפואיזציה של עצמה. כשהיא הפסיקה להגיע, לא היה מעקב מלבד שיחה אחת ששאלה אם היא רוצה הפניה למרפאת המבוגרים. היא השליכה בעצמה בקבוקוני טסטוסטרון שנותרו לה בגיל 17, בלי שום הנחיה לגבי סילוק של חומר מבוקר. מערכת קייזר, לטענתה, סירבה להסדר סביר ו„נלחמה בי על זה”. השיחה נוגעת גם בעוינות שדטרנזישנרים חווים. ליילה אומרת שכינו אותה ברשת „ציצי רוכסן” והכתירו אותה כשקרנית גם אחרי שפרסמה רשומות רפואיות מושחרות. היא מאמינה שרוב האנשים הטרנסג׳נדרים שפגשה באופן פרטי מתחרטים על המעבר אך שותקים מפחד. היא שומרת בוז מיוחד ל„נשים טרנס” מבוגרות, בבירור גבריות, שבשנות העשרה שלה אמרו הערות מיניות או חצו גבולות, וטוענת שטורפים משתמשים בזהות טרנסית כמגן מפני ביקורת. בהמשך, ליילה מתכננת להמשיך להעיד נגד מחוקקים בקליפורניה כמו סקוט וינר, לנאום באירועים, ו„לנסות להפוך כל יום ללא נורא לחלוטין”. היא מתבדחת על עיצוב חולצת „Slender‑Weiner” ללבישה בקפיטול וחולמת על קוטג׳ שקט עם תרנגולות—פשוט, שלם, ורחוק מהמערכת הרפואית ששינתה את גופה לפני שיכלה לנהוג כחוק.