ניתוח כושל, חרטה והדבקה חברתית
איבדתי את הפין שלי, את חיי המין שלי ואת הבריאות שלי בגלל ניתוח שנמכר כחירות. שבע שנים אחרי: עומק של סנטימטר, פיסטולה, אוסטאופורוזיס, אין אורגזמה, תרופות לכל החיים. בטלו את זה—הגוף שלכם לא טועה.
סקירה כללית
שייפ, אדם בן 31 שעבר דה-טרנזישן, מספר כיצד ילדות של הומופוביה אלימה ולחץ חברתי הובילו אותו למעבר רפואי מהיר — אסטרוגן, פמיניזציה של הפנים, שתלי חזה וניתוח להפיכת הפין לנרתיק — עד גיל 25. שנים של ניתוחים כושלים הותירו אותו עם עומק של אינץ' אחד, פיסטולה רקטלית, כאב כרוני, אוסטאופורוזיס ואובדן מוחלט של התפקוד המיני. כעת הוא מזהיר כי המעבר נמכר כפתרון קסם אך הפך לתלות רפואית לכל חיים ולנזק בלתי הפיך, והוא קורא לצעירים "לבטל את הניתוח" ולקבל את גופם במקום.
סיכום וידאו מלא
שייפ, גבר בן 31 שמקורו ממדינה מוסלמית-רוב במזרח אירופה, משחזר ילדות שסומנה בחוסר התאמה מגדרית קיצונית והומופוביה אלימה. מהרגע ששיחק בסתר עם הבובות של אחותו, הוריו הזהירו אותו "הפין שלך ייפול", ובריונים בבית הספר השליכו אותו לרצפה באופן קבוע וכינו אותו בכינויי גנאי מיזוגניים. לאחר שיצא מהארון כהומוסקסואל בגיל 14 או 15, הוריו שילמו כמעט משכורת שבועית למטפל שפשוט אמר להם "אנחנו לא יכולים לתקן את זה". לאחר שהבין שאין לו עתיד בארץ מולדתו, למד אנגלית, עזב את הבית בגיל 16, ובסופו של דבר הגיע למסצ'וסטס ללימודי תואר שני. שם, מוקף בסטודנטים לא-בינאריים וסטודנטים שכבר עברו את תהליך השינוי המגדרי, נשאל לראשונה, "מה הכינויים שלך?"—שאלה שהציתה שרשרת מהירה של מחקר מקוון, אבחון עצמי, ומעבר רפואי. תוך חודשים הוא כבר היה על אסטרוגן, עבר ניתוח להפחתת פנים גבריות, הגדלת חזה, ובגיל 24–25 עבר ניתוח להפיכת פין לנרתיק. הוא מתאר את התהליך כ"מדרון חלקלק": כל הליך הוצע כצעד ההגיוני הבא לריפוי הדיכאון והדיספוריה שלו, אך כל התערבות העמיקה את ייאושו. לאחר הניתוח הראשון הנרתיק החדש שלו החל להיסגר—"הגוף מתייחס אליו כפציעה ומנסה לרפא אותו"—וניתוחים חוזרים הותירו אותו עם עומק של אינץ' אחד בלבד, כאב כרוני, פיסטולה רקטלית, וללא תחושה מינית. הוא ביצע הרחבה אובססיבית, אפילו נהג עם סטנט בתוכו, אך המנתחים האשימו אותו ב"לא להרחיב מספיק". בינתיים, אף איש מקצוע רפואי לא הזהיר אותו ששבע שנים ללא כל הורמון מין יגרמו לו לאוסטאופורוזיס וסקוליוזיס, מצבים שהתגלו רק לאחר כאבי גב משתקים ובדיקת עצמות ב-2021. שייפ מדגיש שהמעבר שלו נבע פחות מזהות נשית מולדת ויותר מכוחות חברתיים: התקווה לברוח מהומופוביה, ההבטחה של מאגר זיווגים גדול יותר, והאישור הממכר שקיבל ברגע שהזדהה כאישה טרנסית. הוא מודה ש"שטף את מוחו" לשנוא את הפין שלו, הפנים את המסר של קהילת הטרנסים שכל גבר שאוהב את איברי המין שלו הוא פטישיסט, והאמין שניתוח תחתון יהפוך אותו סוף סוף ל"אישה אמיתית". במקום זאת, הוא איבד את הליבידו שלו, את היכולת להגיע לאורגזמה, והמשיכה שלו לגברים הפכה לזמן קצר לנשים לפני שחזרה כאשר התחיל שוב לקחת טסטוסטרון. כעת, כשהוא משתמש במדבקות ובזריקות טסטוסטרון, הוא חווה חלומות של "איבר פנטום" שבהם יש לו שוב פין ומרגיש כמו "גבר לכוד בגוף שנראה כמו אישה". הוא עדיין נהנה משיער ארוך ואיפור, אך אומר שיכול היה לבטא נשיות כגבר הומו אם מישהו היה אומר לו שזה אפשרי. במבט לאחור, שייפ מייחל שקלינאי היה יושב איתו ואומר, "אתה לא אישה, ועדיין אין לנו את הטכנולוגיה להפוך אותך לאחת". הוא מכנה את המערכת הנוכחית "ניסוי רפואי וחברתי אכזרי" שבו למנתחים, מטפלים ופעילים יש תמריצים כספיים ואידיאולוגיים לאשר את המעבר תוך התעלמות ממתחרטים. הוא מציין שאף אחד מהאנשים המקצועיים שכתבו את מכתבי הניתוח שלו לא עקב אחריו, שמטופלים מתחרטים מסומנים כ"קשים", ושסטטיסטיקות של חרטה נדחות כהומופוביות. בקשתו לצעירים ישירה: "בטלו את הניתוח. תיהנו מהקיץ. אתם לא בגוף הלא נכון". הוא רוצה שדורות עתידיים של בנים נשיים ובנות גבריות יתקבלו ללא רפואיזציה, וממסגר את סיפורו כאזהרה שהליכים בלתי הפיכים, הורמונים סינתטיים, ותלות לכל החיים בתעשיית התרופות הם מחיר גבוה מדי עבור מה שבסופו של דבר הוא "סקס, בגדים, שיער ואיפור".