סיפור של דיטרנסישן והמסע שבא אחריו
הורמונים עצמיים בגיל 19, במרדף אחר שייכות. חמש שנים אחר כך אני בדה-טרנזישן, מבוטל, ועדיין מתקן את הנזק. אף אחד לא מזהיר אותך שה'קהילה' נעלמת כשהפנטזיה נגמרת.
סקירה כללית
קלווין לונט מספר על שלוש וחצי שנים שבהן חי כאישה טרנסקסואלית, מתוכן תשעה חודשים בהם נטל הורמונים באופן עצמאי לאחר המתנה ארוכה במרפאה. הוא מתאר כיצד דראג ואישור מקוון הפכו למסע ל"השתלבות", את הכאב שבצילום היציאה מהארון בפני אמו, ואת המפלה כאשר החזרה לזהותו המקורית הובילה לביטולו על ידי אותה קהילה שפעם חגגה אותו. כעת, חמש שנים לאחר שהפסיק ליטול הורמונים, הוא מוצא קבלה עצמית באמצעות התבוננות פנימית במקום שינוי גופו.
סיכום וידאו מלא
קלווין לונט מתחיל את הסרטון נראה מוצף—נשימה כבדה, רועד, רגליים מורמות לכיוון המצלמה—לפני שהוא מתאפס ומתאר את התקופה בת שלוש וחצי השנים בהן חי כאישה טרנסג'נדרית. תשעה חודשים מתוכם הוא בילה במתן הורמונים עצמי לאחר "רשימת המתנה ארוכה מאוד" למרפאת זהות מגדרית; הוא חקר מינונים, התייעץ עם רופא המשפחה שלו ותיעד כל צעד ברשתות החברתיות. קלווין מסביר שהתחושה הראשונית שלו של "שונות" הגיעה מהיותו ילד מעורב גזע, נשי באופן בולט, בקהילה בעיקר לבנה. דראג הפכה למקום המפלט הראשון שלו: "המסכה הגדולה ביותר אי פעם", זירה בה הוא יכול היה להיות "הומוסקסואלי ככל האפשר, רועש ככל האפשר" תוך שהוא עדיין מסתתר. ההתרגשות מההופעה התגלגלה לשאלות מגדריות; הפאות, המחוכים והנשיות המוגזמת שלבש על הבמה התרככו בהדרגה למטרה יומיומית של "להשתלב בחברה" כאישה. ההודעה הפומבית לאמו—שצולמה ללא ידיעתה—מתעדת את הבלבול שקלווין מוצא כיום כואב לצפייה מחדש. בקליפ הוא אומר לה, "אני פשוט רוצה שדיים", ומודה, "אין לי מושג מה אני אומר". הוא נזכר שהודו לו באינטרנט על הכנות, בעוד שבאופן פרטי הוא הרגיש כמו "ילד מבולבל... שמוציא את עצמו לעולם... בלי מושג". האישור הרגיש משכר: זרים שיבחו אותו, גברים מצאו אותו מושך, ובפעם הראשונה הוא הרגיש ש"שייך". אך האופוריה התבררה כזמנית; הציפיות שהיו לו מנשיות "לא התממשו בדרכים האלה". לפני חמש שנים הוא הפסיק בשקט את ההורמונים, מחק חלק גדול מהעקבות הדיגיטליות שלו, ו"יצא בפומבי" עם דה-טרנזישן. אותה קהילה שפעם חגגה אותו, הוא אומר, "ביטלה" אותו: מקומות סגרו את דלתותיהם, חברים טרנסג'נדרים נעלמו, והוא מצא את עצמו מגורש מהזהות שהבטיחה לו התחלה חדשה. מאז הפנה קלווין את המיקוד פנימה. כשהוא עומד מול המראה כעת, הוא יכול "לראות את היופי של עצמי" ללא הפאות או הפילטרים. טיפול, קריאה והרהורים בודדים עזרו לו להפריד בין פצעי ילדות—גזענות, בושה הומוסקסואלית, דינמיקות משפחתיות—לבין האמונה שהוא היה ממש אישה. הוא כבר לא מפרש כל תכונה לא תואמת כהוכחה לאישה או גבר פנימיים; במקום זאת הוא מציג אותם כ"תנאים שהוטלו עלי כילד". המסע הריפוי נמשך—"זה תמיד עניין של להפנות פנימה"—אך הדחיפות להמציא את עצמו מחדש הוחלפה ברצון יציב יותר פשוט להבין, ולקבל, את קלווין.