מה גרם למתחרטים על השינוי המגדרי להבין שהמעבר היה טעות
בגיל 16 כרתו את השדיים שלי, הזריקו לי טסטוסטרון והבטיחו אושר. בגיל 20 התעוררתי עקרה, חולה ותובעת את האנשים שמכרו לי את השקר הזה. מעבר בגיל הנעורים אינו טיפול — זה מלכודת לכל החיים.
סקירה כללית
לוקה היין מתארת ארבע שנים של טיפול בטסטוסטרון וניתוח כפול להסרת שדיים בגיל 16 ששקע אותה בגיל מעבר כימי, קהות רגשית ומיניות מעוותת, בעוד רופאים הבטיחו אושר שלעולם לא הגיע. כשהיא גדלה בגיל 20, היא התמודדה עם נזקים בריאותיים, הרצון לילדים וההבנה שהיא נכבלה לתעשייה רפואית; כעת היא תובעת את הרופאים שסללו את הדרך הזו ומתנצלת בפני אמה שהאזהרות שלה התעלמו מהן.
סיכום וידאו מלא
לוקה היין, אישה צעירה שעברה כריתת שדיים כפולה בגיל 16 ולאחר מכן נטלה טסטוסטרון במשך ארבע שנים, מתארת את המעבר שלה כתקופה של כאוס כימי שגרם לה להתנתק רגשית מעצמה ומהעולם סביבה. בשיחה עם מרי מרגרט אולוהן, היין מסבירה שהטסטוסטרון שינה את קולה, עורה, שיערה וגופה, תוך שהוא דוחף את גופה המתבגר למצב הדומה לגיל המעבר הנגרם כימית. למרות שניסתה לשכנע את עצמה שהיא מאושרת—בזכות האישורים של רופאים, מטפלים וחברים—היא מבינה כעת שזה היה בעיקר אפקט פלצבו. האנרגיה הסטרואידית מהטסטוסטרון, בשילוב עם תרופות פסיכיאטריות, הסתירה ניתוק עמוק יותר שהיא הבינה במלואו רק לאחר שחזרה לזהותה המקורית. במהלך ארבע השנים שבהן חיה כגבר, היין אומרת שהייתה מנותקת מכדי ליצור מערכות יחסים רומנטיות רציניות. טראומה מינית שלא טופלה הוסתרה על ידי הנרטיב המגדרי, בעוד שהורמוני המין הלא נכונים והתרופות הפסיכואקטיביות עיוותו את הדחפים הטבעיים שלה. היא נזכרת שהייתה נערה סטרייטית בגיל 15, אך ברגע שהתחילה הדרך הרפואית, המשיכה הפכה לבלבלת ומעוותת. ללא מודל של אינטימיות בריאה ועם גופה מוצף בטסטוסטרון, היא מצאה את זה בלתי אפשרי לדמיין או לחוות שותפות אמיתית; הרעיון של יציאה לדייטים הרגיש רחוק כמו הרעיון של להרגיש בבית בגופה שלה. רגע ההבנה הגיע לא דרך טריגר דרמטי אחד, אלא דרך התהליך הפשוט והכואב של התבגרות. בגיל 20, היין החלה לשאול שאלות בוגרות—האם היא רוצה ילדים, איזה סוג של מערכות יחסים היא מקווה להשיג, כמה זמן היא רוצה להישאר קשורה לתעשייה שמחייבת תרופות לכל החיים. סיבוכים בריאותיים מהטסטוסטרון וגעגוע לחופש התכנסו: "אני לא רוצה להיות כבולה לתעשייה הרפואית." היא משווה את החוויה שלה לזו של אחרים שחזרו לזהותם המקורית, כמו הלנה קרשנר, שרגע ה"נורה" שלה הגיע כשמצגת חשפה כמה עצובה היא הפכה. עבור היין, ההבנה הייתה הדרגתית: האושר שהובטח מעולם לא התממש, והנרטיב הרפואי ש"הצד השני" של המעבר יביא שמחה החל להרגיש כמו מכירה אכזרית. היין תובעת כעת את המטפל שאישר אותה לראשונה, את הרופא במרפאת המגדר שנתן לה הורמונים, ואת המנתח שהסיר את שדיה. היא מתארת את השיחה עם אמה—שהביעה חששות שנדחו על ידי הקלינאים—כ"שווה ערך רגשי לסטירת לחי", כי זה הכריח את שתיהן להתמודד עם העובדה שהאינסטינקט האימהי היה צודק כל הזמן. השיחה הייתה כואבת, אבל היא גם סימנה חזרה למערכת היחסים המגוננת שהמרפאה המגדרית הדיחה.