"אני מתחרט על כך שסמכתי" על הרופאים שדחפו אותי לעבור שינוי מגדרי
הייתי בן 25, אוטיסט, סובל מ-OCD. המרפאה של שירות הבריאות הציבורי שאלה 'ניתוח?' כבר ביום הראשון, ואז הכריחה את הסכין כשהססנתי. התעוררתי מעוּות, סובל מאי-שליטה על הסוגרים, ובטוח שהובסתי. מבוגרים פגיעים זקוקים להגנה, לא לאולטימטומים.
סקירה כללית
ריצ'י הרון נכנס לשירותי המגדר של ה-NHS בתחילת שנות ה-20 לחייו עם אוטיזם שלא אובחן והפרעה אובססיבית-קומפולסיבית חמורה. לאחר שנתיים וחצי של טיפול—במהלכן סירב שוב ושוב לעבור ניתוח—המרפאה הציבה לו אולטימטום: ניתוח או שחרור. הוא עבר ניתוח לשינוי מגדר בלתי הפיך ב-2018, סבל מסיבוכים, ומיד ידע שזו הייתה טעות. הרון פועל כעת למען הגנות חזקות בתחום בריאות הנפש, בטענה שגיל כרונולוגי בלבד אינו מספיק כדי להגן על מטופלים פגיעים.
סיכום וידאו מלא
ריצ'י הרון, שמדבר כעת כמי שחזר בו מהחלטה לשינוי מגדר, מספר שנכנס למערכת הבריאות הבריטית (NHS) בתחילת שנות ה-20 לחייו כשהוא נושא עימו מטען כבד של אוטיזם לא מאובחן והפרעה טורדנית-כפייתית קשה, לצד תחושת ניכור מתמשכת. עד גיל 25 גילה באינטרנט את המונח "דיספוריה מגדרית" והרגיש שזה מסביר כל קושי שאי פעם התמודד איתו. ברגע שהאמונה הזו התבססה, הוא נזכר, קהילת הטרנסג'נדרים המקוונת ואחר כך אנשי המקצוע הרפואיים שפגש לא העלו כל ספק - רק אישרו את תחושותיו. הוא נכנס רשמית למערכת מרפאות המגדר ב-2015, כשהשאלה הראשונה שנשאלה הייתה "האם אתה רוצה ניתוח?" אף שהוא מתעקש שבא לחפש טיפול, לא הליך כירורגי. במהלך השנתיים וחצי הבאות עבר הרון טיפול אך סירב שוב ושוב לניתוח. לטענתו, המרפאה הציבה לבסוף אולטימטום: לקבל את הניתוח או להשתחרר מהטיפול. עד אז, הוא מסביר, כבר הפנים את המסר המתמיד שהוא "מועמד אידיאלי", וכל ספק שנותר תויג כהומופוביה מופנמת או כדעיכה גופנית בלתי נמנעת עקב הורמונים. ב-2018, כשהוא מרגיש לכוד אך עדיין סומך על הרופאים, עבר ניתוח לשינוי מגדר. ההליך עצמו היה מורכב - הוא סבל מדימומים, בעיות מתמשכות במתן שתן וכאבים - וברגע שהתעורר ידע ש"זה לא מה שהיה עליי לעשות". הרון מדגיש שאינו מתנגד למעבר מגדר אצל אחרים; הוא מציין שהתהליך שימש עבורו כ"גשר" מחיים תקופה אפילה מאוד. מה שהוא פועל למענו כעת הוא הגנות חזקות יותר עבור מטופלים פגיעים, בכל גיל. לטענתו, בעיות נפשיות נלוות, אוטיזם, התמכרויות או גורמים אחרים יכולים לשחוק את יכולתו של אדם לסרב לסמכות רפואית, וגיל ביולוגי בלבד אינו מספיק כהגנה. כשהוא מהרהר על השנים שחי כ"אבי", הוא מספר שכבר ב-2015-17 החל לנסות לסגת מזהות זו, כשהרגיש שקיבל מהחוויה את מה שנזקק לו. החרטה שלו, הוא חוזר ומדגיש, אינה על השנים שחי במעבר מגדרי אלא על כך ש"סמך" על הקלינאים שלטענתו כשלו בהגנה על מטופל פגיע.