משבר זהות: המתנתת שמתעמתת עם האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים
ייעוץ של 45 דקות בגיל 14 שם אותי על טסטוסטרון. אף אחד לא הזהיר אותי מפני עקרות, כאב כרוני או ניסיון ההתאבדות שהם התעלמו ממנו. הייתי שפן הניסיונות של מדיניות הילדים של היום—עכשיו אני נלחמת כדי שבנות אחרות לא יהיו הבאות.
סקירה כללית
בגיל 14, איזבל איילה קיבלה טסטוסטרון לאחר פגישה אחת של 45 דקות, למרות משברי התאבדות מתמשכים וטראומה שלא טופלה. כעת, לאחר שחזרה מניתוח שינוי מין, היא חיה עם כאב כרוני, אפשרות לעקרות ועלויות רפואיות הולכות וגדלות, ותובעת את הרופאים שטיפלו בה תוך שהיא שותפה לכתיבת מדיניות הטיפול המאשרת מגדר של AAP משנת 2018.
סיכום וידאו מלא
איזבל איילה, המתועדת בסרטון "משבר זהות" של Independent Women, מספרת כיצד פגישה בת 45 דקות עם ד"ר ג'ייסון רפארטי בגיל 14 הובילה לאבחון מהיר של דיספוריה מגדרית ומרשם מיידי לטסטוסטרון. היא אומרת שהפרוטוקול ה"מאשר מגדר" שהופעל עליה עדיין היה בתהליך גיבוש באותה עת, מה שהשאיר אותה עם תחושה שהיא "שפן ניסוי". רפארטי, ששימש גם כפסיכיאטר שלה, המשיך למלא מרשמים לטסטוסטרון ולנוגדי דיכאון גם לאחר שאביה תפס אותה מנסה להתאבד, ובסופו של דבר שלח אותה בחזרה לפלורידה עם אספקה של שנה ללא תוכנית מעקב. הוריה של איזבל, שהיו מבוהלים מהאזהרות של קלינאים כי אי-אישור יוביל למותה, הסכימו לטיפול למרות חששותיהם. איזבל מייחסת את רצונה להימלט מנשיות להתעללות מינית מוקדמת בגיל שבע, התבגרות מוקדמת בגיל שמונה, בריונות מתמשכת וקשיים תחושתיים ולימודיים שלא אובחנו. גילוי סרטוני מעבר באינטרנט בגיל 11 הציע לה מה שחשבה כפתרון: "אני יכולה להתנתק מלהיות נקבה ולהיות אדם אחר". עצות בטמבלר להדגיש אובדנות פעלו; לאחר אשפוז קצר קיבלה את ההורמונים שרצתה. עם זאת, היא אומרת שאף אחד לא הסביר לה את ההשלכות ארוכות הטווח כמו אפשרות לעקרות, כאב כרוני או השינויים הבלתי הפיכים שהיא חיה איתם כיום. סירוב הביטוח שלה לכסות כריתת שדיים או ניתוחים אחרים "הציל את חיי", לדבריה, כי עד 2020 הספקות שדיכאה זמן רב גברו על הפחד מדחייה קהילתית. היא הפסיקה את הטסטוסטרון בבת אחת במהלך הסגר הראשון של המגפה. היום, איזבל מתמודדת עם עייפות, כאב כרוני והלחץ הכלכלי של הסרת שיער בלייזר וטיפול רפואי מתמשך, כל זאת תוך חשש מביקור עתידי אצל גינקולוג שעלול לאשר שהיא לא תוכל ללדת ילדים. היא מנהלת הליך משפטי נגד ד"ר רפארטי וד"ר מישל פורסייה, בטענה שהם התעלמו מסימני נזק ברורים תוך שהם גיבשו את מדיניות האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים משנת 2018 שהנציחה את הפרוטוקול שלדבריה כשל בה. היא מודה שההתבטאות הפומבית היא "התאבדות חברתית", אך היא מקווה שסיפורה ימנע מבנות פגיעות אחרות לחזור על חוויותיה ושבאחד הימים היא תוכל "להמשיך לחיות את חיי – בתקווה ללא כאב, ללא עייפות – ובתקווה לעשות הבדל".