החוויה הגברית של מי שעבר דה-טרנזיציה
כשזה מקובל חברתית להטיל ללא הרף ביקורת על גברים… הם נוטים להתאבד… גברים מעדיפים לוותר על הגבריות שלהם או למות מאשר לסבול משנאת גברים.
סקירה כללית
וופלינג וילו מסביר מדוע גברים שעברו דה־טרנזיציה כמעט אף פעם לא מדברים בפומבי: פמיניסטיות רדיקליות וליברליות מתייגות אותם כ"סוטים", בעוד קהילת הטרנס מציקה להם עד שהם חוזרים להזדהות כנשים, וכך הם נותרים ללא כל תמיכה. הוא טוען שמיזנדריה — הן מצד פמיניסטיות והן מצד נשים טרנסיות — מציירת את הגבריות כרוע בלתי ניתן לגאולה, ולכן גברים שעברו דה־טרנזיציה או חוזרים לטרנזיציה כדי לזכות מחדש בקבלה, או מתאבדים.
סיכום וידאו מלא
ב״החוויה הגברית של דה־טרנזיציה״, Waffling Willow—שמזדהה כגבר שעבר דה־טרנזיציה—פותח בכך שהוא מציין עד כמה נדיר שגברים כמוהו מדברים בפומבי על דה־טרנזיציה. הוא אומר שרוב הגברים שעברו דה־טרנזיציה או שותקים או שמציקים להם עד שהם נעלמים מפלטפורמות, והוא רוצה להסביר למה. הוא מונה חמישה נימוקים מרכזיים: (1) בניגוד לנשים שעברו דה־טרנזיציה, גברים שעברו דה־טרנזיציה אינם "נסחפים" על ידי פמיניסטיות רדיקליות או ליברליות; (2) החברה מתייחסת לכל חזרה לחיים כגבר כאל "חזרה לרוע", במיוחד אם הגבר לבן; (3) לגברים חסרות רשתות תמיכה קולקטיביות; (4) היררכיות גבריות מענישות נשיות/התנהגות נשית; ו-(5) נשים טרנסיות מרגישות לעיתים זכאיות להפנות מיזנדריה כלפי גברים שעברו דה־טרנזיציה. הוא מזהיר שהסרטון יעליב גם נשים טרנסיות וגם פמיניסטיות, ואז מדגיש ש"לא כולן" מכל אחת מהקבוצות מתנהגות כך. וילו טוען שפמיניסטיות רדיקליות וליברליות, יחד עם קולות רבים מהמחנה הביקורתי-מגדרית, מקבלות גברים שעברו דה־טרנזיציה בהאשמות של אוטוגינופיליה ו"סטייה", ודוחקות אותם אל מחוץ לרשת. לעומת זאת, נשים שעברו דה־טרנזיציה מתקבלות כ"קורבנות תמימים של הפטריארכיה" ומוצעת להן תמיכה רגשית וחברתית. הפער הזה, לטענתו, משכנע גברים נשיים או שונאי-עצמם רבים שלהישאר—או לחזור ולעבור טרנזיציה—לדמות נשית הוא בטוח יותר ומתגמל יותר חברתית. הוא קושר את הדינמיקה הזו למיזנדריה תרבותית רחבה יותר: טסטוסטרון ממוסגר כ"סם אלים", גבריות מושווית לפשיעה ולטורפנות, ובנים לומדים לראות את המיניות שלהם כמזיקה מעצם טבעה. בסביבה כזו, טרנזיציה יכולה להיראות כבריחה הן מגינוי פמיניסטי והן מהתעמרות של "זכרי אלפא". לאחר מכן הוא מתאר את "ההיררכיה הגברית" כפי שהוא תופס אותה: גברים סטרייטים גבריים בראש, אחריהם גברים סטרייטים פחות מאצ׳ואיסטים, גברים הומואים גבריים, גברים סטרייטים נשיים, ולבסוף גברים הומואים נשיים. גבר שעבר דה־טרנזיציה ושפימן את גופו באמצעות הורמונים או ניתוחים נמצא בתחתית ממש, ומתמודד עם לעג מצד גברים דומיננטיים ועם חשד מצד נשים. וילו מציג גם את המושג "טרנסמקסינג", שבו מי שמזדהים כאינסלים עוברים טרנזיציה משום שהם מאמינים שגם ל"אישה מכוערת" יש סיכויים מיניים טובים יותר מאשר ל"גבר מכוער". ברגע שמישהו עבר ניתוח לשינוי איברי המין, דה־טרנזיציה יכולה להרגיש בלתי אפשרית, מה שמוביל או לחזרה לטרנזיציה או לייאוש אובדני. לאורך כל הדרך הוא מדגיש שגברים מורתעים מלהפגין פגיעוּת, להתחבק או ליצור קשרים אפלטוניים אינטימיים, בעוד שהצגה נשית יכולה להעניק גישה למגע פיזי ולקהילה. לבסוף, וילו מתאר כיצד נשים טרנסיות עצמן תוקפות לעיתים גברים שעברו דה־טרנזיציה, משליכות עליהם את חוסר הביטחון שלהן ומנסות להשתיק סיפורים שעלולים לערער את זהותן. הוא מציג את הנשים הטרנסיות הללו כ"שונאות-עצמן", מיזנדריות ונואשות למנוע מגברים שעברו דה־טרנזיציה להזכיר להן למה הן עלולות להפוך. התוצאה המצטברת, הוא מסכם, היא שגברים שעברו דה־טרנזיציה או חוזרים לטרנזיציה כדי להשיב לעצמם את התמיכה של קהילת הטרנס, או שהם "מתאבדים", משום שהתרבות המרכזית אינה מציעה חלופת מקלט. הוא מסיים בהזמנה לגברים שעברו דה־טרנזיציה לשני שרתי דיסקורד המופיעים בתיאור—אחד מעורב מגדרית ואחד לגברים בלבד—בתקווה לספק את הסולידריות שלדבריו חסרה אחרת.