Summary

Detransition is often called rare. In this short opinion piece, Sarah Jorgensen argues that the rising number of young people who regret transition should be seen as harm caused by medical care, like past cases where drugs later proved harmful. She says the gender-affirming approach skips proper assessment, plays down risks, blames mental health problems mostly on stigma, and rests on weak evidence, as official reviews in Sweden, Finland and England found. She notes the main guidelines give little advice on detransition. She calls for open debate, more research, and recognition and support for detransitioners. It is a clear statement of concerns, but it is opinion, not new research. Its 10 to 30% figures come from a few studies that counted people stopping treatment, which is not the same as regret.

Key findings

• Jorgensen מתארת את העלייה בדטרנזישן בקרב צעירים כנזק שנגרם מטיפול רפואי. היא משווה זאת לנזקים רפואיים בעבר כמו נזק לתסתיות הלב מגלולות דיאטה, סיכוני לב מכמה משככי כאבים ומשבר האופיואידים.
• היא מצטטת מחקרים שמצביעים על כך ש-10 עד 30% מאלה שמתחילים מעבר רפואי מפסיקים תוך 16 חודשים עד ארבע שנים. בסקר אחד רק 24% ממי שעברו דטרנזישן סיפרו על כך למרפאת המגדר שלהם.
• היא טוענת ששיעורי חרטה נמוכים מגיעים בעיקר ממבוגרים שטופלו לפי כללים מחמירים יותר, ממחקרים שבהם רבים נשרו, ומהגדרות צרות של חרטה, כמו בקשה להפוך מין משפטי או ניתוח.
• היא אומרת שהערכת בריאות נפשית נדחית לעיתים קרובות כ'שמירת סף', ושסטיגמה משמשת להסבר מחלת נפש ואוטיזם שלעיתים קרובות החלו לפני המצוקה המגדרית.
• היא מציינת שלהנחיה הבינלאומית המרכזית לטיפול בטרנסג'נדרים (המהדורה ה-8 של WPATH) אין פרק על דטרנזישן, להנחיה מרכזית להורמונים אין עצה על הפסקה בטוחה של הורמונים, והצהרה אמריקאית לרפואת ילדים מ-2018 אינה מזכירה חרטה.
• היא מצביעה על שוודיה, פינלנד ואנגליה, שסקירותיהן הרשמיות מצאו את הראיות חלשות, כמי שעברו להציב טיפול שיחתי וטיפול בבעיות בריאות נפשית אחרות ראשון לקטינים.
• היא קוראת לדיון פתוח, למחקר ולעבודת צוות בין מטפלים כדי שחרטה תהפוך לנדירה באמת, ולהכיר במי שעברו דטרנזישן כאנשים שנפגעו מהטיפול ולתת להם תמיכה מותאמת.

Abstract

Although transition regret and detransition are often dismissed as rare, the increasing number of young detransitioners who have come forward in recent years to publicly share their experiences suggests that there are cracks in the gender-affirmation model of care that can no longer be ignored. In this commentary, I argue that the medical community must find ways to have more open discussions and commit to research and clinical collaboration so that regret and detransition really are vanishingly rare outcomes. Moving forward, we must recognize detransitioners as survivors of iatrogenic harm and provide them with the personalized medicine and supports they require.

Conclusion

The medical community must find ways to have more open discussions and commit to research and clinical collaboration so that regret and detransition really are vanishingly rare outcomes. Last, we must recognize detransitioners as survivors of iatrogenic harm and provide them with the personalized medicine and supportive care that they need.