מה מראים המחקרים

רוב הספרות בקטגוריה זו היא טיעון ולא נתונים. השאלה האתית המרכזית היא מה מצדיק טיפולים בקטינים שעשויים להיות בלתי הפיכים. Gorin (2024) מציין שהפרוטוקול ההולנדי המקורי כיוון לשיפור בריאות נפשית וגופנית, וסקירות שיטתיות באנגליה, שבדיה ופינלנד מצאו ראיות דלות לאותן תועלות. Gorin טוען שהצדקה חדשה יותר, הנשענת על מטרות גופניות ואוטונומיה של המטופלים ולא על רווחים בריאותיים, מתנגשת עם חובת הרפואה להימנע מנזק. בעמדה זו, אוטונומיה משמעה בחירה מבין אפשרויות שרופאים יכולים להצדיק. פרשנויות של Jorgensen (2023) ו-Entwistle (2021) מרחיבות את הדאגה הזו לחזרה מן המעבר. Jorgensen טוען שיש להתייחס לעלייה בחזרה מן המעבר בקרב צעירים כנזק יאטרוגני, ושבמהדורה השמינית של WPATH אין פרק ייעודי לחזרה מן המעבר. Entwistle, שבעבר היה רופא בשירות המיגדר לנוער של אנגליה, טוען שתיאוריהם של שבים מן המעבר מצביעים על החלטות שהתקבלו על יסוד מידע מטעה בנוגע לתועלת ולצורך.

הראיות האמפיריות על הסכמה דלות אך תואמות את הדאגות הללו. במרפאה אמריקאית אחת, ל-72 מתוך 73 מתבגרים (99%) היה תיעוד של דיון פוריות לפני חוסמי התבגרות או הורמונים, אך רק 2 (3%) ניסו לשמר פוריות (Nahata ואחרים, 2017). המחקר לא בחן אם בני הנוער הבינו את הסיכון לאי-פוריות קבועה או כיצד רצונותיהם עשויים להשתנות. בראיונות עם 28 קנדים שהפסיקו מעבר או הפכו אותו, כאחד מכל שלושה הביע חרטה או רגשות מעורבים. החרטה תוארה לעתים תכופות יחד עם תחושה של חוסר יידוע בנוגע לסיכונים ולחלופות. חלק מהמשתתפים חשו שמשיכה לבני אותו המין, טראומה, אוטיזם או מחלה נפשית לא נחקרו, ואחד נתן הסכמה לטסטוסטרון בעודו בחופשה של יום מאשפוז פסיכיאטרי (MacKinnon ואחרים, 2023). רוב המשתתפים בכל זאת העריכו את עצם קבלת ההחלטות שלהם.

גבולות הראיות

שלושה מתוך חמשת הפריטים הם מאמרי דעה או פילוסופיה בלי נתונים חדשים, וכמה מהם זכו להפרכות שפורסמו. שני המחקרים האמפיריים קטנים. האחד נשען על הערות רופאים והאחר על ראיונות רטרוספקטיביים שנבחרו עצמאית, ואף אחד לא מדד הבנה או כשירות לקבלת החלטות באופן ישיר. אף מחקר כאן לא בחן כיצד תהליכי הסכמה משפיעים על תוצאות, חרטה או שביעות רצון מאוחרת, וזהו הפער העיקרי.