אוטוגינפיליה (AGP): מדע ועמדות טרנסים ודה-טרנסים

מה פירוש אוטוגינפיליה, התאוריה של בלנשרד ומבקריה, איך טרנסים ודה-טרנסים מתארים אותה, ומה הראיות באמת תומכות בו.

הגדרה ומקור

אוטוגינפיליה (AGP) פירושה מילולית „אהבה של האדם את עצמו כאישה“. המונח נטבע בידי הפסיכולוג הקנדי ריי בלנשרד בשנות ה-80 במכון קלארק (כיום המרכז להתמכרויות ולבריאות הנפש, CAMH) בטורונטו. הוא הגדיר אותה כ„נטייתו של גבר להתרגשות מינית מן המחשבה או הדימוי של עצמו כאישה“ (Moser 2010). בלנשרד תיאר כמה תת-סוגים: התרגשות מן הרעיון של גוף נשי (אנטומי), לבישת בגדי נשים (טרנסווסטי), התנהגות בדרכים סטריאוטיפיות נשיות (התנהגותי), והיראות ונחשקות כאישה בידי אחרים (בין-אישי).

המונח הקרוב אוטואנדרופיליה (AAP) מתאר את הדפוס האופייני לנשים: התרגשות מן הרעיון של האדם את עצמו כגבר. הוא נחקר הרבה פחות — מחקרו של בלנשרד התמקד כמעט לחלוטין בגברים, והוא עצמו התכחש מאוחר יותר למושג — אך הוא מופיע באופן בולט בעדויותיהן של נשים שחזרו בהן מתהליך ההתאמה המגדרית. ראו את עמוד האוטואנדרופיליה לניתוח מלא.

הטיפולוגיה של בלנשרד

בלנשרד הציע שטרנסקסואליות מגבר לאישה (MtF) באה בשני סוגים בדיוק, הנבדלים זה מזה לפי הנטייה המינית לפני המעבר:

  • טרנסקסואלים הומוסקסואלים: נמשכים בלעדית לגברים לפני המעבר, בדרך כלל אי-תואמי מגדר מילדות, עוברים את המעבר בצעירותם ועוברים היטב. בטיפולוגיה זו „הומוסקסואל“ מתייחס למשיכה לבן אותו המין ביחס למין בעת הלידה.
  • טרנסקסואלים אוטוגינפיליים: נמשכים לנשים, דו-מיניים או א-מיניים; נטען כי רצונם לעבור את המעבר נובע מן האוטוגינפיליה — מיניות מופנית פנימה שבה הגבר נעשה מושא תשוקתו של עצמו.

בלנשרד טען ש-AGP „תמיד (או כמעט תמיד)“ קיימת אצל MtF שאינם הומוסקסואלים וחסרה אצל ההומוסקסואלים, וכי היא בעלת משמעות קלינית משום שהיא מפריעה להיקשרות זוגית (Moser 2010). לימים, הסופרת והסקסולוגית אן לורנס עיצבה מחדש את ה-AGP לא כמאפיין פטישיסטי גרידא, אלא כ„סוג של נטייה מינית ומגוון של אהבה רומנטית“, הכולל הן יסודות אירוטיים והן יסודות של היקשרות — מה שהיא כינתה „להיעשות למה שאנו אוהבים“ (לורנס, גברים לכודים בגופם של גברים, 2013).

הראיות המדעיות

ראיות הנטענות לזכות

  • הנתונים הקליניים של בלנשרד עצמו הראו מתאם סטטיסטי חזק בין נטייה לא-הומוסקסואלית לבין דפוסי התרגשות AGP שדווחו עצמית.
  • מחקר פלתיסמוגרפיה פינילית משנת 1986 (המודד זרימת דם באברי המין כמדד להתרגשות) (בלנשרד, ראקנסקי ושטיינר) מצא התרגשות מדידה לנרטיבים של לבישת בגדי המין השני אצל חלק מהנשים הטרנסיות, שהכחישו התרגשות כזו — אם כי ההתרגשות שנמדדה הייתה מזערית, והמחקר מעולם לא הציג לנבדקים תרחיש של „מין כאישה עם אישה“, שאותו חלום בהקיץ צפוי של אישה טרנסית גינפילית (הנמשכת לנשים) (Moser 2010).
  • חלק מהקלינאים מדווחים שתת-קבוצה של גברים העוברים את המעבר בגיל מאוחר יותר יש להם היסטוריה ארוכה של לבישת בגדי המין השני, פנטזיות נשיות, או התרגשות מן המחשבה להיות נשיים — דפוס שניתן להבחין בו קלינית אפילו מצד מבקרי התאוריה.

ביקורת

התאוריה זכתה לביקורת רשמית בספרות המקצועית, בעיקר מצד צ'ארלס מוזר (2010). אך ההפרכה הפופולרית ביותר — „גם נשים סיס חוות זאת“ — לוקה בפגם לוגי וראויה לפרק לגורמים.

ההשוואה „גם נשים סיס הן AGP“

סקר של מוזר שאל נשים שנולדו נשים אם הן „מתרגשות מינית מלהיות אישה“, ומצא ש-93% דיווחו על התרגשות כזו במידה כלשהי (Moser 2009, מובא ב-Moser 2010). ויל, קלארק ולומקס (2008) מצאו בדומה ש-52% ממדגמם הנשי מבחינה ביולוגית קיבלו ציון 6 ומעלה בסולם הליבה של אוטוגינפיליה (Core Autogynephilia Scale). קהילות טרנס מצטטות ממצאים אלה כהוכחה ש-AGP היא „מיניות נשית נורמלית“ ולפיכך אינה פאראפיליה.

השוואה זו היא טעות קטגורית. אישה שנולדה נשים ונרגשת מ„להיות אישה“ פשוט נרגשת בעודה אישה. מושג ה-AGP עוסק בהתרגשות מלהיעשות או לדמיין את עצמך כבן המין השני — אדם בעל גוף זכרי שמפנטז על גוף נשי. אין אלה אותם תופעות. אין להשוות את הביטחון המיני של האישה לפנטזיית הפאראפיליה של הגבר על המין השני על ידי הצגת אותה שאלה לשתי הקבוצות. זה כמו לסקור גברים בשאלה „האם אתה נהנה שיש לך פין?“ ולהסיק שגברים הרוצים לכרות את שלהם הם אפוא נורמליים.

במה טועה ההשוואה

  • שגיאת קטגוריה. עוררות בזמן שהאדם אישה אינה עוררות מכוח הפיכה לאישה. שאלת הסקר ממזגת שני דברים שונים לאחד.
  • הבחנה בתבנית העוררות. עוררות AGP מכוונת לגוף שאין לך. עוררות מינית נשית מכוונת לגוף שכבר יש לך. אלו שונים מבחינה מבנית.
  • אי-ניתנות להפרכה. אם גבר מדווח על עוררות AGP, הדבר מאשר את התיאוריה. אם הוא מכחיש אותה, זוהי "הכחשה מנומקת" (ההסבר של בלנשרד עצמו). אם אישה מדווחת על עוררות דומה, זוהי "הוכחה" ש-AGP הוא נורמלי. כל תוצאה מאשרת את התיאוריה — כלומר התיאוריה אינה ניתנת להפרכה ולכן אינה מדעית במובן הקפדני (הסופרת הטרנסית והביולוגית ג'וליה סראנו, 2010).

מה שההשוואה מבינה נכון

הביקורת אינה מוטעית לחלוטין. סולמות AGP אכן שואלים על חוויות שגרתיות — בחירת בגדים, תחושת משיכה, הנאה מהמראה של עצמך — מה שמנפח את הציונים והופך את המבנה לרשלני. אם סולם אינו יכול להבחין בין אישה הנהנית מגופה לבין גבר המפנטז על כך שיהיה לו הגוף שלה, הסולם מודד משהו רחב מדי. זוהי בעיה מתודולוגית אמיתית, נפרדת משגיאת הקטגוריה שלעיל.

הביקורת החזקה יותר: האם זו תיאוריה או תווית?

הנתונים של בלנשרד עצמו הראו ש-87% מהטרנסקסואלים היו "לא-הומוסקסואלים" (כלומר לא נמשכו אך ורק לגברים) — אך אין בכך כדי להוכיח ש-AGP גרם למעבר שלהם. מתאם אינו סיבתיות. גבר יכול להימשך לנשים וגם לסבול מדיספוריה מגדרית מסיבות שאינן קשורות למיקוד עצמי ארוטי. התיאוריה אינה חוזה מי יעבור דטרנזישן (יחזור בו ממעבר), מי יצטער על המעבר, או מי יהיה מרוצה — מה שמגביל את תועלתה הקלינית.

ביקורות אחרות

  • אינה ניתנת להפרדה נקייה לפי נטייה. הנתונים של בלנשרד עצמו הראו שכ-15% מהטרנסקסואלים ה"הומוסקסואלים" דיווחו על פטישיזם חוצה-מגדר, ומחקרים אחרים מצאו ש-10–27% מהנשים הטרנסיות ה"לא-הומוסקסואליות" מעולם לא דיווחו על עוררות AGP (Moser 2010). Veale ואח' מצאו שטרנסקסואלים שסווגו כ-AGP דיווחו על יותר משיכה לגברים, לא פחות — בניגוד לתיאוריה.
  • משמעות קלינית לא ברורה. Moser מציין שאין נתונים המראים ש-AGP אכן מפריע ליצירת זוגיות; לנשים טרנסיות רבות יש מערכות יחסים יציבות עם בני זוג. סקירה מ-2016 (Nieder ואח') מצאה "אין קשר בין נטייה מינית לבין תוצאות הטיפול הבריאותי הקשור למעבר במבוגרים טרנסים".
  • ערבוב אוכלוסיות. מחקרים לעתים קרובות מערבבים קרוס-דרסרים ארוטיים (שרובם אינם עוברים מעבר) עם מטופלים עם דיספוריה מגדרית המבקשים מעבר — גורם מבלבל שצוין שוב ושוב בביקורות על Bailey & Hsu (2022).

מה שהראיות תומכות בו

הסיכום הכנה הוא צר: עוררות ארוטית למחשבה על עצמך כאישה קיימת כתופעה אמיתית ומתועדת אצל חלק מהגברים, לעתים לצד דיספוריה מגדרית ולעתים לפני המעבר. מה שהראיות אינן מבססות הן הטענות החזקות יותר של בלנשרד — ש-AGP הוא פאראפיליה הייחודית לגברים, שהיא הגורם האוניברסלי לכל מעבר MtF לא-אנדרופילי (שאינו נמשך לגברים), או שהיא מגדירה שני טיפוסים סותרים-זו-את-זו של נשים טרנסיות. ה-DSM-5 (המדריך האבחוני של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי) זנח את הטיפולוגיה של בלנשרד, ורשם "אוטוגינפיליה" רק כמפרט להפרעת טרנסווסטיזם, לא כהסבר לדיספוריה מגדרית. בקרב קלינאים העובדים כיום עם מטופלים טרנסים, הטיפולוגיה נחשבת באופן נרחב כלא-מבוססת (סיכום הספרות בוויקיפדיה; Nieder ואח' 2016).

נקודה מרכזית

קיומו של AGP כתופעה (חלק מהגברים מתעוררים מדמיון עצמם כנשים) אינו שנוי במחלוקת רצינית. מה שנוי במחלוקת הוא התיאוריה שנבנתה על גביו. הטענה הנגדית "גם נשים סיסיות הן AGP" אינה קוהרנטית לוגית — היא משווה את עוררותה של אישה מהיותה אישה לעוררותו של גבר מהפיכתו לאישה, שאלו תופעות שונות מבחינה מבנית. התיאוריה עצמה אינה ניתנת להפרכה ולכן אינה מדעית במובן הקפדני.

נקודות מבט טרנסיות

אנשים המזדהים כטרנסים דוחים באופן מוחץ את תיאוריית AGP, וכמה טיעונים חוזרים בקהילותיהם:

  • "גם נשים סיס חוות זאת." הטענה הנפוצה ביותר היא שעוררות כלפי הגוף או ההופעה של האדם עצמו היא מיניות נשית נורמלית, תוך ציטוט ממצאיהם של מוזר וויל. כפי שניסח זאת אחד המגיבים, התיאוריה היא "מחקר כוזב, שמאז הופרך, אך עדיין פופולרי ומוטעה", בהשוואתה לרעיון המופרך של "זאב האלפא" (pineapplekief, MTF).
  • רגשות מיניים אינם שוללים זהות. רבים טוענים שמציאת הנאה מינית במעבר היא פשוט אנושית: "זה לגמרי בסדר לחוש רגשות מיניים סביב המעבר. מין הוא אנושי... הוא אינו שולל את שאר סוגי השמחה שהמעבר מביא לך" (cyborg_sophie, mtf). הספק שלאחר אורגזמה מפורש מחדש כירידה בדופמין בתוספת טרנספוביה מופנמת, ולא כהוכחה לפטיש.
  • נרטיב הרסני. יש הרואים ב-AGP "אולי הנרטיב ההרסני ביותר של התנועה הביקורתית של המגדר", שאומץ בידי חברים פגיעים בקהילה (Sylvie_Ponders, MTF). אחרים מציינים שאנשים טרנסים שמאמצים את התיאוריה נתפסים לעיתים קרובות כ"לא באמת טרנסים".
  • הסברים חלופיים. כותבים טרנסים כמו ג'וליה סראנו טוענים ש"פנטזיות של התגלמות נשית" הן תוצר של מין תת-הכרתי מדוכא, ולא פארפיליה — כלומר, AGP היא תוצאה של היותך טרנס, ולא סיבה. חלק מהמגיבים הטרנסים מתארים דפוסים שדומים ל-AGP באופן שטחי אך מפרשים אותם אחרת: "אם אני מעריץ מישהו, למה שלא ארצה להיות כמוהו?" (e-hekuma, MTF).

ראוי לציין שלטענות אלה עוצמה מעורבת. הטענה "גם נשים סיס עושות זאת" נתמכת בנתונים אמיתיים (מוזר 2009; ויל 2008), אך לורנס ואחרים משיבים שהשאלונים המותאמים לא היו שקולים לאלה של בלנשרד, ושעוררות בעת דמיון לגוף שאין לאדם שונה מעוררות כלפי גוף שכבר יש לו. הגדרת "מופרך" מגזימה: התיאוריה שנויה במחלוקת ויצאה מן האופנה הקלינית, אך התופעה הבסיסית מתועדת בנתונים של בלנשרד ובביטויים העצמיים של מי שחזרו בהם מן המעבר.

נקודות מבט של מי שחזרו בהם מן המעבר

מי שחזרו בהם מן המעבר — ובמיוחד גברים שעברו מעבר ואחר כך שבו לחיות כגברים — הם הקבוצה בעלת הסיכוי הגבוה ביותר לאשר גרסה כלשהי של תיאוריית AGP מתוך ניסיון חיים. תמה חוזרת בתיאורים ב-/r/detrans היא ההכרה לאחר החזרה מן המעבר:

  • הכרה בדיעבד. "לא חשבתי שיש לי את זה כשעברתי את המעבר, למרות הסימנים; שיכנעתי את עצמי שזו פסאודו-מדע. אבל עכשיו, כשיש לי טסטוסטרון וחשק מיני — ברור לי מאוד שזו הייתה AGP... שגרמה לי לעבור" (nndndbsbsuzb, גבר דיטרנז). הוא מתאר "חפץ נשי" — פרסונה נשית אידיאלית שאדם מתאהב בה ומרגיש מחויב להפוך להיותה.
  • פורנוגרפיה כמאיץ. כמה מתארים הסלמה דרך פורנוגרפיה מסוג "sissy" או "shemale", שבה "השנאה לעצמי יחד עם הרצון להימלט הם מה שבסופו של דבר מתגבש לזהות טרנסית" (vsapieldepapel, אישה שחדלה). גבר דיטרנז אחד מדווח ש"פורנו ואוטוגינפיליה הניעו את המעבר שלי... המעבר איפשר לי לחיות את הפטיש שלי כל הזמן", ושהפסקה של שניהם יחד היא מה שעזר.
  • אסטרטגיית התמודדות, לא רק חשק מיני. תיאורים מהורהרים יותר מציבים את ה-AGP מתחת לצרכים שלא סופקו: "כשאתה מעביר את זהותך לתוך העצמי הנשי הזה, אתה הופך למישהו שאתה רואה כרצוי, ראוי לאהבה... הסיבה שיש לך אסטרטגיית התמודדות זו היא שאתה לא יודע כיצד לספק את הצורך הזה כגבר" (cranberry_snacks, חדל). אחר מתאר זאת כ"סם מהגיהינום... גברים עם AGP זקוקים לטיפול טוב, לא-מאשר" (Ionlyregisyererdbeca, גבר שחדל).
  • קלינאים שאישרו במקום לחקור. חרטה נפוצה: "הפטיש שלי תקוּנן ועודד על ידי רופאים פעילי מעבר. נאמר לי... שכל הנשים מפנטזות על גופן שלהן, ושזו הוכחה נוספת לכך שאני זקוק לטיפול הורמונלי ולניתוח. אילו קיבלתי במקום זאת ייעוץ הולם, הייתי יכול לשמור את הפטיש שלי בחדר השינה" (joliphotia, גבר דיטרנז).
  • הצד הנשי: אוטואנדרופיליה. נשים דיטרנז מתארות דפוסים מקבילים — גירוי מיני מדימוי עצמי כגבר, שלעיתים קרובות שזור בספרות yaoi ו-BL ("אהבת בנים"), סיפורי אהבה על גברים שנכתבו בעיקר לנשים: "אני לא גבר שנולד בגוף הלא נכון. אני אישה שאוהבת לדמיין את עצמה כגבר מבחינה מינית. זה בסדר" (wetfart41968, שמטיל ספק במעבר המגדרי של עצמו). אחרות מתארות זאת כ"הגרסה הנשית של אוטוגינפיליה" שמניעה מסלול מבוץ' ל-FTM (furbysaysburnthings, אישה דיטרנז). המגיבים מציינים ש-AAP נדונה הרבה פחות מ-AGP, בין השאר מפני שהמיניות הנשית מבטאת אותו בצורה פחות גסה. ראו את עמוד האוטואנדרופיליה לניתוח מלא.
  • לא כולם מסכימים ש-AGP מסביר הכול. חלק מהדיטרנזים רואים בו גורם אחד מבין טראומה, הומופוביה מופנמת, אוטיזם והדבקה חברתית; אחרים מזהירים מפני התייחסות אליו כהסבר מוחלט. מעטים מתארים את ה-AGP כ"גורם משני" המונח מעל ניכור מהגבריות או מחלה נפשית (sydney-speaks, גבר דיטרנז).

נשים דיטרנז מעלות גם את ההתנגדות הפמיניסטית לכך ש-AGP-כמיניות-נשית מוחק את החוויה הממשית של נשים: "לומר ש-agp הוא רק מיניות נשית נורמלית הוא לקבוע ש... מה שנשים המנסות לראות את עצמן כגברים רואות אותם... הוא מה שהמיניות שלנו היא, בעוד שלמעשה מדובר בהשלכה של מיניות גברית" (portaux, חדלה).

ניתוח: מה שניתן להסיק בהיגיון

  1. התופעה קיימת. גברים שמתגרים מינית מדימוי עצמי כנשים מתועדים בספרות הקלינית ומתארים את עצמם בשמחה. הכחשת זאת מחייבת לדחות גם את הנתונים של בלנשרד וגם את עדותם של הדיטרנזים.

  2. התאוריה החזקה אינה נקבעת מספיק. טענתו של בלנשרד ש-AGP גורם לכל מעבר MtF שאינו אנדרופילי, שאינו קיים בנשים, ושמגבש שני טיפוסים ברורים, נסתרת על ידי החריגים בנתוניו שלו ועל ידי אי-ההפרכה שמכניסה היפותזת ה"הכחשה". מתאם בין גינפיליה לגירוי מסוג AGP אינו הוכחה לטיפוס פרפילי נפרד.

  3. הטענה "גם לנשים סיס יש את זה" אינה קוהרנטית לוגית. היא משווה את ההתרגשות של אישה מלהיות אישה להתרגשות של גבר מלהיות אישה — תופעות שונות מבחינה מבנית. העובדה שסולמות AGP נותנים ציונים גבוהים לנשים מלידה מראה שהסולמות רשלניים, ולא ש‑AGP גברית היא המיניות הנשית הנורמלית.

  4. שני הצדדים מגזימים. קהילות טרנס נוטות לומר ש‑AGP "הופרכה" — היא לא; היא שנויה במחלוקת. חסידי בלנשרד נוטים לומר ש‑AGP מסבירה "כל" מעבר לא‑אנדרופילי — הראיות תומכות ב"חלק", לא ב"הכול". האמת באמצע: מיקוד אירוטי בעצמי חוצה את הזהות המגדרית, ובחלק מהגברים הוא נראה מניע משמעותי לרצון במעבר.

  5. הרלוונטיות הקלינית אמיתית ללא תלות בתאוריה. בין אם נקרא לזה פאראפיליה, נטייה או מיקוד אירוטי בעצמי, מטופלים שרצונם במעבר שזור בעירור מיני ראויים לבדיקה כנה לפני התערבויות בלתי הפיכות. סיפוריהם של דה-טרנזישנרים על כך שאושרו במקום להיבחן (joliphotia, גבר שעבר דה-טרנזישן) מהדהדים ממצאים רחבים יותר שלפיהם 55% מהדה-טרנזישנרים שנשאלו סברו שההערכה הראשונית שלהם הייתה בלתי מספקת (Littman 2021).

  6. מה דרוש. מחקר שמפריד בין טרנסווסטיטים למבקשי מעבר, משתמש בקבוצות ביקורת נשיות ראויות, עוקב אחר מטופלים לטווח ארוך ושואל על מוטיבציה מינית בלי להלבין פנים. הנושא רעיל פוליטית לשני הכיוונים: מרחבי טרנס משתיקים אותו, וחלק ממרחבי הביקורת המגדרית משתמשים בו כנשק. לא זה ולא זה עוזר לאנשים שבאמת חיים עם זה.

נקודה מרכזית

הדרך הטובה להבין AGP היא כדפוס אמיתי אך מיעוטי במיניות הגברית, שלעיתים יכול להזין דיספוריה מגדרית ורצון במעבר — לא כמפתח אוניברסלי לכל הנשים הטרנס ולא כמיתוס שהופרך. הטענה "גם לנשים סיס יש את זה" שבורה לוגית. העמדה ההגנתית ביותר היא הצרה, והתגובה המועילה ביותר היא הערכה כנה, לא אישור ולא לעג.

מקורות
  • Moser, C. (2010). התאוריה של בלנשרד על אוטוגינפיליה: ביקורת. Journal of Homosexuality. מקור.
  • Moser, C. (2009). אוטוגינפיליה בנשים. Journal of Homosexuality (מצוטט ב‑Moser 2010). מקור.
  • Veale, J. F., Clarke, D. E., & Lomax, T. C. (2008). מיניות של טרנסקסואלים מגבר לאישה. Archives of Sexual Behavior (מצוטט ב‑Moser 2010 ו‑Serano 2010).
  • Blanchard, R., Racansky, I. G., & Steiner, B. W. (1986). זיהוי פאלומטרי של עירור פטישיסטי בטרנסווסטיטים הטרוסקסואלים. Journal of Sex Research (מצוטט ב‑Moser 2010).
  • Lawrence, A. A. (2013). Men Trapped in Men's Bodies: Narratives of Autogynephilic Transsexualism. Springer.
  • Serano, J. (2010). אוטוגינפיליה, השערות אד-הוק ונופנוף ידיים. מקור.
  • Nieder, T. O., et al. (2016). מיניות וטיפול הקשור במעבר (סקירה שלא מצאה קשר בין נטייה מינית לתוצאות המעבר; מצוטט בסיכומי ספרות).
  • Littman, L. (2021). אנשים שטופלו בדיספוריה מגדרית במעבר רפואי ו/או כירורגי ואחר כך עברו דה-טרנזישן. עמוד המחקר.
  • Blanchard, R. (1989). המושג אוטוגינפיליה והטיפולוגיה של דיספוריה מגדרית בגברים. Journal of Nervous and Mental Disease, 177(10), 616–623. PubMed.

עודכן לאחרונה: · 8 צפיות

הציעו מאמר או שיפור

שמתם לב למשהו חסר, לא ברור או שגוי בעמוד הזה, או שיש לכם רעיון למאמר קשור? ספרו לנו ונבדוק את זה.

רק אם תרצו תשובה

דפים קשורים: