מה טוענת הטיפולוגיה

הטיפולוגיה של ריי בלנצ'רד היא סיווג של טרנסקסואליות מגבר לאישה (MtF) שפותחה בידי הסקסולוג הקנדי ריי בלנצ'רד במכון קלארק (כיום המרכז להתמכרות ולבריאות הנפש, CAMH) בטורונטו בשנות השמונים והתשעים. היא מציעה שגברים המבקשים לחיות כנשים מתחלקים לשני טיפוסים בדיוק, הנבדלים זה מזה בנטייה המינית ביחס למינם בלידה:

• טרנסקסואלים הומוסקסואלים (HSTS): נמשכים בלעדית לגברים, נשיים באופן מובהק מילדות, ועוברים את המעבר בגיל צעיר. בטיפולוגיה זו, "הומוסקסואל" מתייחס למשיכה למין הזהה ביחס למין בלידה, ולא לזהות מגדרית.
• טרנסקסואלים אוטוגינפיליים (AGP): נמשכים לנשים, דו-מיניים או אל-מיניים; נאמר כי רצונם לעבור את המעבר נובע מאוטוגינפיליה — התעוררות למחשבה או לדימוי של עצמם כאישה.

טענתו המרכזית של בלנצ'רד היא ששתי הקבוצות הללו נבדלות מבחינה אטיולוגית — כלומר, שיש להן סיבות שונות, ולא רק ביטויים שונים. הוא כתב שהאוטוגינפיליה "נוכחת תמיד (או כמעט תמיד)" בקרב MtF שאינם הומוסקסואלים, ונעדרת בקרב ההומוסקסואלים (Moser 2010).

הטיפולוגיה מעולם לא אומצה רשמית כמערכת אבחונית. ה-DSM-5 (מדריך האבחון של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית) נטש אותה, ומנה את "אוטוגינפיליה" רק כמפרט להפרעת טרווסטיזם, ולא כהסבר לדיספוריה מגדרית.

מקור והתפתחות

בלנצ'רד לא המציא את רעיון שני הטיפוסים יש מאין. בשנת 1982 טענו קורט פרוינד ועמיתיו כי קיימים שני טיפוסים נבדלים של נשים טרנסיות: האחד קשור לנשיות בילדות ולמשיכה לגברים, והאחר לפטישיזם ולמשיכה לנשים. בלנצ'רד גיבש זאת לטיפולוגיה במספר מאמרים (1985, 1988, 1989), בהתבסס על נתונים קליניים של יותר מ-200 מטופלים MtF במרפאה בטורונטו.

מחקרו משנת 1989 על 212 טרנסקסואלים MtF חילק את הנבדקים לארבע קבוצות לפי נטייה — הומוסקסואלית, הטרוסקסואלית, דו-מינית ואנאלואירוטית (ללא משיכה מינית לאחרים) — ומצא שכל שלוש הקבוצות שאינן הומוסקסואליות דיווחו על התעוררות רבה באופן מובהק לפנטזיות חוצות-מגדר לעומת הקבוצה ההומוסקסואלית. הוא הסיק ששלוש הקבוצות שאינן הומוסקסואליות היו וריאציות של מצב בסיסי אחד: דיספוריה מגדרית אוטוגינפילית.

ספרו של ג'יי. מייקל ביילי משנת 2003, The Man Who Would Be Queen, הנגיש את הטיפולוגיה לקהל הרחב והוסיף את הטיעון שגם הטרנסקסואלים מסוג HSTS הם פטישיסטיים בעצמם — הם מפטישים גברים סטרייטים — ולכן אין די בפטישיזם כשלעצמו כדי לשלול את הלגיטימיות של מעבר AGP.

השוואה בין שני הטיפוסים

במדגמים של בלנצ'רד בטורונטו, מקרים הומוסקסואליים היו כ-25–30% מהפניות למרפאה; הרוב שאינו הומוסקסואלי היה מבוגר יותר בפנייה הראשונה בכ-9–15 שנים.

ראיות המובאות לתמיכה

• נתוני המרפאה של בלנשרד הראו מתאם סטטיסטי חזק בין נטייה לא-הומוסקסואלית לבין עוררות אוטוגינפילית מדווחת-עצמית. במדגם שלו משנת 1989, 73% מהנבדקים הגינפיליים (הנמשכים לנשים), הביסקסואלים והא-מיניים דיווחו על עוררות מינית בעת לבישת בגדי המין השני, לעומת 15% מהנבדקים האנדרופיליים (הנמשכים לגברים).
• Nuttbrock ואח' (2010), שחקרו 571 MtF בניו יורק, מצאו פטישיזם טרנסבסטי לאורך החיים ב-23% מהנבדקים ההומוסקסואלים לעומת 82% מההטרוסקסואלים ו-68% מהביסקסואלים — הבדלים גדולים, אם כי לא דטרמיניסטיים, העולים בקנה אחד עם הטיפולוגיה.
• נוירו-הדמיה: כמה מחקרי דימות בתהודה מגנטית (MRI) מוצאים שלנשים טרנס אנדרופיליות ולנשים טרנס גינפיליות יש פנוטיפים מוחיים שונים. Rametti ואח' (2010) מצאו שמוחות של MtF הומוסקסואלים נמצאים בין הנורמות הגבריות והנשיות; Savic ו-Arver (2010) לא מצאו מבנים לא-אופייניים למין בקרב MtF הטרוסקסואלים. סקירה משנת 2016 קראה למחקרים עצמאיים נוספים לפני הסקת מסקנות נחרצות.
• אפקט סדר הלידה האחי: הממצא המבוסס היטב שלגברים עם יותר אחים גדולים סיכוי גבוה יותר להיות הומוסקסואלים מופיע בקרב טרנסקסואלים הומוסקסואלים אך לא בקרב אוטוגינפיליים — עולה בקנה אחד עם כך ש-HSTS הוא תת-קבוצה של הומוסקסואליות גברית.

ביקורות

הטיפולוגיה שנויה במחלוקת בספרות שפיט ועלולה להידחות בידי רוב הקלינאים העובדים כיום עם מטופלים טרנס.

• Charles Moser (2010) פרסם את הביקורת הראשונה שפיטה, ומצא שאין הבדל מהותי בין טרנסקסואלים "אוטוגינפיליים" ל"הומוסקסואלים" בדיספוריה מגדרית, וטען שאוטוגינפיליה אינה מנבאת את התנהגותן, ההיסטוריה או המוטיבציה של נשים טרנס. הוא מציין שהנתונים של בלנשרד עצמו הראו שכ-15% מהטרנסקסואלים ה"הומוסקסואלים" דיווחו על פטישיזם בין-מגדרי, ומחקרים אחרים מצאו ש-10–27% מהנשים הטרנס ה"לא-הומוסקסואליות" מעולם לא דיווחו על עוררות AGP.
• חוסר יכולת להפריך. אם גבר מדווח על עוררות AGP, הדבר מאשר את התאוריה. אם הוא מכחיש אותה, בלנשרד מסביר זאת כ"הכחשה מונעת". כל תוצאה מאשרת את התאוריה — כלומר היא אינה ניתנת להפרכה במובן הקפדני (הסופרת והביולוגית הטרנס Julia Serano, 2010).
• ההפרכה "גם נשים סיס הן AGP". Moser (2009) מצא ש-93% מהנשים שנולדו נשים דיווחו על עוררות כלשהי ב"להיות אישה", ו-Veale ואח' (2008) מצאו ש-52% מהנשים הביולוגיות קיבלו 6+ בסולם האוטוגינפיליה המרכזי. קהילות טרנס מצטטות זאת כהוכחה ש-AGP היא מיניות נשית נורמטיבית. זוהי טעות קטגורית: עוררות בעודך אישה אינה עוררות מהפיכה לאישה. אך הממצא אכן מראה שסולמות ה-AGP רשלניים — הם שואלים על חוויות רגילות (בחירת בגדים, תחושת מושכות) ומנפחים את הציונים.
• אינם ניתנים להפרדה נקייה לפי נטייה. Veale ואח' מצאו שטרנסקסואלים המסווגים כ-AGP דיווחו על יותר משיכה לגברים, לא פחות — בניגוד לתאוריה. גם הקבוצה ההומוסקסואלית של בלנשרד כללה מיעוט עם היסטוריה פטישיסטית.
• ערבוב אוכלוסיות. מחקרים מערבבים לעתים קרובות מתלבשי-בגדי המין השני הארוטיים (שרובם אינם עוברים מעבר מגדרי) עם מטופלים עם דיספוריה מגדרית המבקשים מעבר.
• הטיפולוגיה אינה מנבאת תוצאות. היא אינה מנבאת מי יעבור דה-טרנזיציה, מי יצטער על המעבר או מי יהיה מרוצה — מה שמגביל את תועלתה הקלינית.

מה אומרים הדיטרנזישנרים

הדיטרנזישנרים מתייחסים לטיפולוגיה הזו מתוך ניסיון חיים, ודעותיהם אינן אחידות. נושא חוזר הוא שהטיפולוגיה תופסת משהו אמיתי, אך היא גסה מדי מכדי להיות הסבר מלא.

• היא מתארת דפוסים, לא אנשים. "בלנצ'רד רק חקר את שתי הסיבות השורשיות למעבר בקרב גברים, והוא עשה זאת די טוב. כמובן שיש סיבות אחרות — זה לא רק פטיש (ב-AGP) וזה לא רק הומוסקסואליות (ב-HSTS)" (portaux, פרש).
• הקטגוריות חופפות בפועל. "תפגוש מקרי HSTS ומקרי AGP, אבל תמצא לא מעט גברים שנכללים בשניהם... הוא דו-מיני, רוצה נואשות לשכב עם גברים סטרייטים, יש לו הומופוביה מופנמת, יש לו היסטוריה של התעללות מינית... והוא מתרגש מפורנוגרפיית נשיות/sissy בסגנון AGP. רוב האנשים כנראה יגידו שהוא HSTS... אבל הוא גם וגם" (merpderpderp1, אישה שפרשה).
• היא יוצרת היררכיה שמזיקה לכולם. "היא נותנת לאנשים את הרושם ש-HSTS הם טרנסקסואלים 'אמיתיים', בעוד ש-AGP הם סוטים 'מזויפים'... ג'יי מייקל ביילי טוען ש-AGP הם פטישיסטיים, אבל לא יותר פטישיסטיים מטרנסקסואלי HSTS, כי טרנסקסואלי HSTS מפטישים גברים סטרייטים" (Traditional-You-4583, פרש).
• ייתכן שהיא אינה מתארת את הקבוצה הנוכחית. "התיאוריה של בלנצ'רד על גברים שעוברים מעבר עשויה להיות נכונה לגבי אלה שעברו מעבר בעבר, אבל רוב הגברים הצעירים יותר ש(עברו או) חזרו ממעבר ושדיברתי איתם לא ממש מתאימים לה" (Bananawarrior2, גבר דיטרנזישן). אחר מציין: "אני לא בטוח אם הטיפולוגיה של בלנצ'רד מסבירה את הזינוק העצום באוכלוסיית הטרנסים בעשור האחרון" (Inner_Elderberry_457, גבר שפרש).
• אף אחד משני הסוגים אינו 'טרנס אמיתי'. "HSTS ו-AGP אינם 'טרנסקסואלים אמיתיים'... אף אחד מאלה אינו 'טרנסקסואל אמיתי'. כל מי שעובר מעבר הוא טרנס. אף אחד אינו יותר טרנס מהאחר" (portaux, פרש).

הרחבות: נשים והמקבילה הנשית

הטיפולוגיה של בלנצ'רד נבנתה כולה על גברים. הוא שלל במפורש קיומה של מקבילה נשית, ובהתייחסו למאפיין האוטואנדרופיליה שהציע ל-DSM-5 אמר: "הצעתי אותו פשוט כדי שלא יאשימו אותי בסקסיזם [...] אני לא חושב שהתופעה בכלל קיימת" (בלנצ'רד, 2018).

ובכל זאת, נשים דיטרנזישנריות מתארות בדיוק את הדפוס שהמונח מכנה — עוררות מדמיינו את עצמך כגבר. ראו את עמוד האוטואנדרופיליה לניתוח מלא. בשנת 2025 פרסם פיל אילי את המאמר הראשון שעבר ביקורת עמיתים על אוטואנדרופיליה נשית ב-Archives of Sexual Behavior, בטענה שהיא מקבילה לאוטוגינפיליה הגברית וגורם משמעותי למעבר מאישה לגבר (FTM).

כמה כותבים הציעו מודל דו-סוגי גם לנשים: גברים טרנסים אנדרופיליים (נמשכים לגברים, ילדות נשית-טומבויית) לעומת גברים טרנסים אוטואנדרופיליים (נמשכים לנשים, או שמשיכתם לגברים היא 'מטא-משיכה' — לרצות להיות גבר עם גבר). הרחבה זו מבוססת הרבה פחות מהטיפולוגיה הגברית של בלנצ'רד וכמעט שאין מאחוריה נתונים קליניים.

ניתוח: מה ניתן להסיק

1. הטיפולוגיה מתארת דפוסים אמיתיים. המתאם בין נטייה לא-הומוסקסואלית לעוררות ארוטית חוצת-מגדר בגברים משוחזר במחקרים רבים. שלילתו מחייבת לדחות הן את נתוני המרפאות והן את עדויותיהם של מי שביטלו את המעבר.

2. התיאוריה החזקה אינה נקבעת דיה. הטענה ש-AGP גורם לכל מעבר מגבר לאישה שאינו אנדרופילי, נעדר בנשים ויוצר שני טיפוסים ברורים, מופרכת על ידי חריגים בנתוניו של בלנשרד עצמו ועל ידי אי-הפרכה של השערת ה"הכחשה".

3. זו טיפולוגיה של גברים בלבד. בלנשרד מעולם לא חקר נשים והתכחש למקבילה הנשית. כל יישום לגברים טרנסים הוא הרחבה של כותבים אחרים, ולא חלק מתיאוריית בלנשרד.

4. היא אינה חוזה תוצאות. הטיפולוגיה אינה אומרת לך מי יבטל את המעבר, מי יתחרט או מי יהיה מרוצה. היא מסווגת מניעים, לא תוצאות.

5. בעיית ההיררכיה. הטיפולוגיה משמשת לעיתים קרובות למיין נשים טרנסיות ל"אמיתיות" (HSTS) ו"מזויפות" (AGP) — שימוש שבלנשרד עצמו לא תמך בו, ושפוגע בשתי הקבוצות. כפי שמי שביטלו את המעבר מציינים, אף אחד מהטיפוסים אינו "טרנס באמת" יותר מהאחר, ושניהם עלולים להתחרט על המעבר.

6. מה דרוש. מחקר שמפריד בין מצטלבים לבין מחפשי מעבר, משתמש בקבוצות ביקורת נשיות הולמות, עוקב אחר מטופלים לטווח ארוך, ושואל על מניע מיני בלי לבייש. הנושא רעיל פוליטית בשני הכיוונים: מרחבים טרנסיים מדכאים אותו, ומרחבים ביקורתיים-מגדרית מסוימים הופכים אותו לנשק. אף אחד מהם לא עוזר לאנשים שחיים עם זה בפועל.

מקורות

• Blanchard, R. (1985). Typology of male-to-female transsexualism. Archives of Sexual Behavior, 14, 247–261. PubMed
• Blanchard, R. (1989). The concept of autogynephilia and the typology of male gender dysphoria. Journal of Nervous and Mental Disease, 177, 616–623. PubMed
• Nuttbrock, L., et al. (2010). A further assessment of Blanchard's typology of homosexual versus non-homosexual or autogynephilic gender dysphoria. Archives of Sexual Behavior, 39(2). מקור
• Moser, C. (2010). Blanchard's Autogynephilia Theory: A Critique. Journal of Homosexuality. מקור
• Moser, C. (2009). Autogynephilia in women. Journal of Homosexuality (cited in Moser 2010).
• Veale, J. F., Clarke, D. E., & Lomax, T. C. (2008). Sexuality of male-to-female transsexuals. Archives of Sexual Behavior.
• Serano, J. (2010). Autogynephilia, Ad Hoc Hypotheses, and Handwaving. מקור
• Lawrence, A. A. (2013). Men Trapped in Men's Bodies: Narratives of Autogynephilic Transsexualism. Springer.
• Bailey, J. M. (2003). The Man Who Would Be Queen. Joseph Henry Press.
• Illy, P. (2025). Female Autoandrophilia. Archives of Sexual Behavior, 54(8), 3005–3021. מקור