הספרות על הטיפול החוקר מורכבת כמעט כולה ממאמרים קליניים, דוחות מקרה בודד וסדרת מקרה קטנה אחת, שנכתבו בעיקר בידי המטפלים שמפעילים אותו. המספרים היחידים באים מסקירה של 128 מתבגרים שהוערכו בשירות המיגדר הלאומי לנוער של אנגליה לשעבר: 12 (9.4%) שמצוקתם החלה בגיל ההתבגרות חדלו לחפש טיפול רפואי במהלך הערכה ממושכת שארכה בממוצע 6.6 מפגשים על פני 9.6 חודשים (Churcher Clarke & Spiliadis, 2019). תשעה מתוך 12 היו בנות ולשבעה הייתה אבחנת אוטיזם; שבעה השלימו עם מין הלידה שלהם, בעוד חמישה עוד הזדהו כטרנסים אך כבר לא רצו הורמונים. מקרים בודדים מתארים מצוקה מיגדרית שהחלה להיות מובנת לצד אבל, קונפליקט משפחתי או פגיעה, כגון היסטוריה של פגיעה מצד האם שהתגלתה רק לאחר 18 חודשי טיפול (D'Angelo, 2025), או נער בן 17 שהחליט לא לעבור מעבר לאחר חמש שנות טיפול (Lemma, 2018). התוצאות אינן אחידות: המטופל של D'Angelo בכל זאת החל אסטרוגן בגיל 18, ונער בן 15 שהחל להזדהות כהומוסקסואל וכלא-בינארי שם את ההפניה להורמונים בהמתנה במקום לסיים אותה (Spiliadis, 2019).

התומכים מתארים את הגישה כפתוחה ובלתי-מכוונת. Lemma דוחה במפורש טיפול שמטרתו לשנות זהות, ו-Spiliadis ממסגר אותו כדרך אמצעית בין אישור פשוט לבין מאמצי המרה. המבקרים טוענים את ההיפך: מאמר שמציג 16 שאלות מכוונות כביכול משווה את לשון הגישה לתוכניות „ex-gay” מן העבר ומסיק שהיא „עשויה להיות בלתי אתית”, אם כי אינו מציג נתונים ונשען בעצמו על ראיות של טיפול מאשר שדורגו מאוחר יותר כאיכות נמוכה (Ashley, 2023).

גבולות הראיות

אף מחקר אינו משווה את הטיפול החוקר לגישות אחרות, משתמש במדדים תקפים של מצוקה מיגדרית או בריאות הנפש, או עוקב אחר מטופלים לטווח ארוך. סדרת המקרה מדווחת רק על 12 המקרים עם התוצאה המעניינת, אינה אומרת דבר על 116 האחרים, ועקבה אחר התוצאות כ-9 עד 10 חודשים. דוחות מקרה נבחרים, עוברים אנונימיזציה ומפורשים בידי הרופא המטפל, שלעתים תכופות הוא מחבר עם עמדה מוצהרת בנוגע לרפואת מיגדר לנוער, ומטופלים בפסיכואנליזה פרטית ארוכת טווח הם קבוצה יוצאת דופן. הראיות מראות שבקשותיהם של צעירים אחדים לטיפול רפואי משתנות במהלך חקירה ממושכת, אך לא עד כמה תכופות, עבור מי, או אם הטיפול עצמו גורם לשינוי.