מה מראים המחקרים

מחקרי מעקב במרפאה של ילדים עם דיספוריה מיגדרית מוצאים בעקביות שרוב הילדים המצוקה המיגדרית שלהם חולפת עד גיל ההתבגרות או הבגרות בלי מעבר רפואי. הגדול שבהם עקב אחר 139 בנים שנראו בטורונטו בערך בגיל 7 והעריך אותם מחדש בערך בגיל 21: ל-87.8% כבר לא הייתה מצוקה מיגדרית, ובכללם 86.4% מאלה שמילאו את האבחנה המלאה של הילדות, בעוד ל-12.2% עוד הייתה (Singh ואחרים, 2021). באמסטרדם, ל-63% מ-127 ילדים שהופנו לפני גיל 12 כבר לא הייתה דיספוריה מיגדרית באמצע שנות העשרה; היא נמשכה לעתים תכופות יותר בבנות (50%) מאשר בבנים (29%), וההימשכות נקשרה למצוקת ילדות עזה יותר ולמעבר חברתי (Steensma ואחרים, 2013). רוב אלה שחוו דזיסטנס במחקרים אלו גדלו עם משיכה לבני אותו המין או דו-מינית. לקט של 11 מחקרים כאלה העריך את הדזיסטנס בכ-60% עד 90% (Cantor, 2016). רשומות ביטוח גרמניות מצביעות על כיוון דומה בקרב צעירים מבוגרים יותר: רק 36.4% מאלה שאובחנו ב-2017 עדיין נשאו את האבחנה חמש שנים מאוחר יותר (Bachmann ואחרים, 2024).

מחקרים על ילדים שעברו מעבר חברתי מדווחים על הדגם ההפוך. מתוך 317 ילדים שעברו מעבר מלא בגילים 3 עד 12, 94% הזדהו כטרנס כחמש שנים מאוחר יותר וכ-60% החלו חוסמים או הורמונים (Olson ואחרים, 2022). אם הדבר משקף את הילדים שנבחרו למעבר או השפעה של המעבר עצמו הוא השאלה המרכזית הבלתי פתורה. נטען שהמעבר החברתי הוא התערבות שסביר שהיא מגבירה את ההימשכות (Zucker, 2020), בעוד מחקר של 85 ילדים מצא שאלה שעברו מעבר מאוחר יותר כבר הזדהו בעוצמה עם המין האחר לפני כן (Rae ואחרים, 2019). סקירה שיטתית לא מצאה מחקר שעוקב אחר ילדים קדימה עם קבוצת השוואה מתאימה והסיקה שלא הודגם לא תועלת ולא נזק של המעבר החברתי (Hall ואחרים, 2024).

גבולות הראיות

מחקרי הדזיסטנס נשענו על מרפאה אחת וקריטריונים אבחוניים ישנים ורחבים יותר שכללו מקרים קלים יותר, ולעתים תכופות בטיפול שכוון לצמצום התנהגות ממין אחר, ובאמסטרדם 80 הילדים שלא שבו נספרו כחווים דזיסטנס. מחקרי ההימשכות השתמשו במשפחות מתנדבות, לרוב אמידות ותומכות, בלי אבחנה רשמית ובלי מעקב ארוך. שום גוף ראיות משניהם אינו משקף את מספר המטופלים של היום, שהוא בעיקר נערות מתבגרות, ואף אחד מהם אינו יכול להפריד את השפעת המעבר מהבדלים קודמים בין הילדים.