מה מראים המחקרים
מחקרי עוקבה ורישום מספקים את רוב המספרים המוצקים של התחום הזה בנוגע לאבחנות, המשך טיפול, תופעות לוואי ומקרי מוות. רשומות אוכלוסייה מראות עלייה תלולה באבחנות, כפי 50 ברשומות רופאי משפחה באנגליה מ-2011 עד 2021 (Jarvis ואחרים, 2025). מחקרי תמותה לאומיים תמימי דעים ששיעורי המוות וההתאבדות גבוהים. תמותה מכל סיבה הייתה ככפול מזו של קבוצות ביקורת מותאמות בשבדיה (Clark ואחרים, 2026), וההתאבדות הייתה גבוהה פי 3.5 בדנמרק (Erlangsen ואחרים, 2023). במקום שנבחנה היסטוריה פסיכיאטרית, היא הסבירה חלק ניכר מן הפער. בפינלנד, עודף סיכון ההתאבדות נעשה תואם למקריות לאחר שהתחשבו בטיפול פסיכיאטרי מומחה (Ruuska ואחרים, 2024). בטייוואן, תיקון עבור דיכאון צמצם את הקשר להתאבדות ביותר (Hsu ואחרים, 2025). עוקבות מרפאה מדווחות גם על סיכונים גופניים, כגון שיעור של פי 4.5 עד 5.5 של קרישי דם ורידיים מן הצפוי בנשים טרנסיות (Nota ואחרים, 2019).
עוקבות לא מבוקרות של צעירים על חוסמי התבגרות לא מצאו שינוי מדיד במצוקה המיגדרית (de Vries ואחרים, 2011; Carmichael ואחרים, 2021) או בדיכאון לאורך שנתיים (Olson-Kennedy ואחרים, 2025), וכמעט כולם עברו להורמוני המין השני. נתוני ההמשך סותרים. באמסטרדם, ל-98% מהצעירים עוד היה מרשם הורמונים בערך בגיל 20 (van der Loos ואחרים, 2022), בעוד כ-30% חדלו בתוך ארבע שנים ברשומות הצבא האמריקאי (Roberts ואחרים, 2022).
גבולות הראיות
לרוב המחקרים האלה אין קבוצת השוואה ללא טיפול. מחקרי רישום מותאמים בדרך כלל רק לפי גיל ומין, ולכן מראים שהסיכונים גבוהים אך לא מדוע. אומדנים מרכזיים נשענים לעתים תכופות על קומץ אירועים, כגון 12 התאבדויות בדנמרק. חרטה נמדדת באמצעים עקיפים צרים לאורך מעקב קצר. בשבדיה, 21 מתוך 2,467 בני אדם הפכו שינוי מין חוקי (Clark ואחרים, 2025). באמסטרדם, החרטה הופיעה בממוצע לאחר כ-11 שנים, ו-36% מהמטופלים חדלו להגיע למרפאה (Wiepjes ואחרים, 2018). רבות מן העוקבות הן מרפאות המדווחות על הטיפול שלהן עצמן. עוקבה נורווגית אחת נמשכה חזרה מטעמים אתיים (Nyquist ואחרים, 2025), ומחקר ניתוחי מצוטט רבות תוקן לאחר שניתוח מחדש לא מצא יתרון לניתוח (Bränström & Pachankis, 2020).