מה מראים המחקרים
העלייה באבחנות והשינוי במי שמגיע הם הממצאים המתועדים ביותר כאן, והם באים ממחקרים גדולים המבוססים על רשומות בכמה מדינות. ברשומות רופאי משפחה באנגליה, חלקם של מתחת לגיל 19 עם אבחנה רשומה של דיספוריה מיגדרית עלה ביותר מפי 50 בין 2011 ל-2021, ל-8.3 מתוך 10,000, ול-42 מתוך 10,000 בקרב בני 17 ו-18; עד 2021 השיעורים בבנות היו כפי שניים מאשר בבנים (Jarvis ואחרים, 2025). נתוני ביטוח גרמניים על כ-14 מיליון צעירים הראו עלייה של פי שמונה באבחנות מאושרות מ-2013 ל-2022, הגבוהה ביותר בבנות בנות 15–19 (Bachmann ואחרים, 2024). נתוני מרפאות מוקדמים תפסו את תחילת השינוי: בטורונטו ובאמסטרדם, הפניות של מתבגרים התהפכו מרוב גברי לרוב נשי לאחר 2006, בעוד יחס המינים בהפניות אחרות לבריאות נפש בקושי זז (Aitken ואחרים, 2015). בעיות נלוות שכיחות בעקביות: ל-52.7% ברשומות רופאי משפחה באנגליה נרשמה חרדה, דיכאון או פגיעה עצמית (Jarvis ואחרים, 2025), ל-72.4% בגרמניה הייתה אבחנה נפשית נוספת, ורק 36.4% מאלה שאובחנו ב-2017 עדיין נשאו את האבחנה חמש שנים מאוחר יותר (Bachmann ואחרים, 2024).
מדוע התרחשה העלייה פחות מוכרע בהרבה. השערת „דיספוריה מיגדרית בעלת הופעה מהירה” מקורה בסקר של 256 הורים שגויסו מאתרים ספקניים כלפי מעבר של צעירים, שתיארו אבחנות נפשיות קודמות וקבוצות חברים שיצאו מהארון יחד (Littman, 2018). מחקר של 173 מתבגרים מתחת לגיל 16 במרפאות קנדיות מצא שאלה שהבינו לאחרונה את זהותם המיגדרית לא סבלו מבעיות נפשיות רבות יותר ולא נשענו יותר על עמיתים מקוונים או טרנסים (Bauer ואחרים, 2022), אך מבקרים טוענים שהוא מדד זמן מאז ההבנה ולא את ההופעה ביחס לגיל ההתבגרות, ורק כ-24 מתבגרים נכללו בקבוצת „לאחרונה”. סקירה נרטיבית שפטה את ההשערה כלא מוכחת אך כראויה למחקר רציני (Leonhardt ואחרים, 2025).
גבולות הראיות
מחקרים המבוססים על רשומות סופרים קודים והפניות ולא שכיחות אמיתית, ואינם יכולים להפריד בין עלייה אמיתית לבין מודעות גדולה יותר, סטיגמה מופחתת, קידוד מחדש או שינויי שירות; קוד שנשר אינו בהכרח דזיסטנס. אף מחקר אינו בוחן ישירות השפעה של עמיתים או של רשתות חברתיות עם נתונים פרוספקטיביים ברמת האוכלוסייה, והראיות בשני צידי שאלת ההשפעה החברתית נשענות על מדגמים קטנים, שנבחרו עצמאית או ממרפאה בלבד.